מבין הדמויות שלוקחות חלק באגדה על חיי הבודהה, זו שמושכת את תשומת לבי בכל פעם מחדש היא דווקא הדמות המשנית ביותר, המאופיינת פחות מכל, שלכאורה אין בה כל זוהר. זוהי סוג'טה, הנערה אשר הציעה לסידהארתה הסגפן קערה של דייסת אורז בחלב, ימים ספורים לפני שזכה בהתעוררות והפך לבודהה.
במסעו הרוחני להפסקת הסבל, כך מספרת האגדה, פנה סידהארתה לתרגול של סיגופים ועינוי עצמי וצמצם בהדרגה את כמות המזון שנכנס לפיו עד שלבסוף הסתפק בגרגר אורז אחד ליום. הוא הפך כחוש, חלש, כולו עור ועצמות, עד שבאחד הימים כאשר ירד לרחוץ בנהר, כוחו הכזיב והוא לא הצליח לעלות אל הגדה. הוא ניתלה על ענף של עץ שצמח בסמוך וניסה לחלץ את עצמו, אך מעד ונפל. ואז, כבמטה קסם, הגיחה לה אל תוך העלילה סוג'טה, כיבדה את הסגפן המצומק בקערית של דייסת אורז שהשיבה לו את כוחותיו, והמשיכה בדרכה. לאחר שאכל מן הדייסה, הבין סידהארתה כי סגפנות איננה מוליכה לשחרור מן הסבל ובחר בדרך אחרת, דרך האמצע, אשר הובילה אותו הישר אל ההתעוררות.
סוג'טה איננה נחשבת לגיבורת על, לא מורעפים עליה סופרלטיבים ואף לא מיוחסת לה חמלה גדולה. היא מתוארת כלא יותר מאשר נערה פשוטה, בת לברהמינים מן הכפר הסמוך, שעברה במקום. ככל הנראה, היא גם היחידה בכל הסיפור הרוחני הזה שאין לה כל עניין אישי בהישג רוחני. ועם זאת, שמה נחקק לעד, עובר מדור לדור וידוע לכל נזיר בודהיסטי. אז מה בכל זאת עשתה סוג'טה ומדוע זכתה ששמה יוזכר בסיפור? הנערה סוג'טה עשתה דבר אחד פשוט: היא העניקה לבודהה את המזון המתאים במידה המדוייקת, מה שאיפשר לו להמשיך להתפתח ולהגיע להישגים רוחניים.
סוג'טה מציעה דייסת אורז לסידהארתה
למזון שאנחנו צורכים יש השפעה רבה על התרגול הרוחני. למעשה, יש לו משמעות גדולה מזו בהרבה – לפי הבודהה, המזון הופך אותנו למי שאנחנו. הכוונה איננה רק לאוכל ומשקה, כי אם גם, ואולי בעיקר, לתזונה הרוחנית שלנו. הבודהה לימד שישנן ארבע הזנות המשפיעות על איך שהחיים שלנו ניראים. ארבע ההזנות הללו יכולות לתרום לאושר שלנו או לייצר סבל, לקדם אותנו בדרך הרוחנית או לעכב אותנו, ובסופו של דבר, להוביל אותנו לשחרור מן הסבל או לשמור אותנו עמוק עמוק בתוך הסמסרה.
ההזנה הראשונה שעליה דיבר הבודהה היא המזון והמשקה הפיזיים שאנחנו צורכים. הררי עיתונים וספרי דיאטה, מאז כתבי האיור-ודה ועד ימינו, מצביעים על החשיבות של המזון הפיזי לאורח חיים בריא ולתודעה שלווה ומאושרת. מבט עמוק יותר אל תוך האוכל שנמצא על הצלחת חושף את התלות ההדדית שבינינו ובין העולם מסביב ומראה כי המזון שלנו יכול להיות מקור לחמלה או מקור לכאב וסבל.
הנזיר הויטנאמי תיך נהאת האן מזכיר תמיד שבזמן לעיסת המזון, חשוב לשמור על מודעות למרכיבים השונים שלו: חתיכה של גזר, שעועית, חתיכת טופו. בכל אחד מהם, הוא מסביר, נמצא היקום כולו. כדי שיצמח הגזר, למשל, דרושים אינספור תנאים, כמו השמש, הגשם, האדמה והאיכר שמעבד את האדמה, ובדרך מהשדה אל הצלחת דרושים אינספור תנאים נוספים: משאית האספקה, נהג המשאית, מערכת הכבישים, המוכרים בשוק או בסופר ועוד ועוד. המזון שמונח על השולחן שלנו עובר דרך ארוכה ורבים האנשים אשר עומלים עליו.
הנזיר תיך נהאת האן
במודעות למזון שאנחנו צורכים, אנחנו ערים לסבל הבלתי נמנע שכרוך בייצורו ומנסים לצמצם אותו. אפילו בתהליך הגידול והייצור של מזון צמחי כרוכה מידה מסוימת של סבל, למשל, במותם של חרקים שונים. כפי שהבין הבודהה, אין זה אומר שצריך להפסיק להזין את הגוף, אך אם נדע כיצד לייצר ולצרוך את המזון שלנו בצורה כזאת שתפחית אלימות והרס ותמזער את סבלם של היצורים החיים, הוא יהפוך מקור לחמלה. האוכל יהיה אז אמצעי להתפתחות רוחנית.
ההזנה השניה שמונה הבודהה נוגעת לרוח והיא ההזנה של נתוני החושים. במהלך חיינו אנחנו חשופים לאינספור גירויים חושיים, בעיקר דרך חוש הראיה וחוש השמיעה, אבל גם באמצעות הריח, הטעם והמישוש, והחוש הפנימי שמודע לרעיונות ולמחשבות. נראה שהיום יותר מאי פעם, העולם שמסביב עושה עבודה מוצלחת במיוחד בניסיון לזכות בתשומת הלב שלנו על ידי גירויים חושיים. פרסומות, כותרות עיתונים, סטטוסים בפייסבוק – עוד ועוד מסרים מכל עבר.
כל עוד אנו חיים, אי אפשר כמובן להפסיק את המגע הזה בין החושים ובין העולם (על כל פנים, עדיף שלא). אי אפשר גם לעצור את הרשמים. אולם, בעזרת תשומת לב ומודעות, אנחנו יכולים לבחור איזו תזונה חושית לצרוך: כזו שמעודדת תאווה, שנאה ובורות או כזו שמטפחת חמלה, דאגה לזולת וחוכמה.
רוב המזון החושי שמצוי בהישג יד איננו מגיע אלינו מידיים מודעות או חומלות. התוכניות בטלוויזיה, הסרטים בקולנוע ודברי הפרשנות ברדיו הם לא יותר מאשר השתקפות של התודעות המייצרות אותם. בדרך כלל, מדובר בתודעות רגילות ולא מודעות, שתוצריהן משמרים השקפות ארציות. אבל אנחנו מצידנו יכולים לבחור להזין את עצמנו גם ברשמים אחרים, אשר יטפחו בנו רגשות מועילים. להקשיב לשיחות דהרמה, למשל, או להיות בסביבת אנשים שמנסים לתרגל ולפתח את התודעה לכיוונים חיוביים.
את ההזנה של נתוני החושים משלימה הזנה פנימית, כלומר כזו שאנחנו מספקים לעצמנו: ההזנה של המודעויות. מודעויות החושים (viññāṇa) הן הכלי שבאמצעותו אנחנו מכירים את העולם ובהן טמון הכח לבחור כיצד להתייחס אל הגירויים שמגיעים ממנו. הגירויים החושיים שבהם אנחנו פוגשים, מעוררים את התחושות שלנו. תחושות אלו עשויות להיות נעימות, לא נעימות או נייטרליות והן המקור לתשוקה כלפי דברים בעולם או דחייה מהם. מודעויות המגובות ברגשות עוכרים תורמות לצמיחה של תודעה בלתי מרוסנת ובלתי מסופקת, המהווה מקור לסבל. הזנה נכונה של המודעויות, מתוך הבנה עמוקה שהתפיסות הן ארעיות וכרוכות בחוסר סיפוק, תאפשר לנו לרסן את התודעה, ובדרך זו להפוך אותה לשלווה ויציבה. מודעויות מועילות יכילו אהבה חברית וחמלה, נדיבות וסבלנות, שמחה בשמחת הזולת וחוכמה.
ההזנה הרביעית שמציין הבודהה היא הכוונות או הרציות. זוהי גם כן הזנה שמקורה הוא במידה רבה פנימי. מאחורי כל מחשבה, אמירה או מעשה שלנו ניצבת כוונה. הכוונות יכולות להיות חיוביות, שליליות או נייטרליות, ובכל מקרה, הן הופכות להרגל ונוטות לשכפל ולהעצים את עצמן. לעתים הכוונות שלנו הן שחזור של כוונות מהעבר, לעתים קרובות הן מהדהדות אמונות של הסביבה שהטמענו. כלומר, כוונות שהיו "שייכות" פעם להורים, למשפחה, לחברה, למדינה ועכשיו, אם התכוונו או לא, הן גם "שלנו". יש בכך ביטוי נוסף לתלות ההדדית שמאפיינת את הקיום שלנו.
תרגול של קשב ותשומת לב הכרחי כדי להזין את ההיבט הזה של חיינו בכוונות מועילות. ללא מודעות, קל להיגרר למעשים שבבסיסם כוונות לא מועילות או למעשים שאין מאחוריהם כל תכלית מוגדרת וברורה, פשוט כי אנחנו חיים את חיינו על "טייס אוטומטי". ואחרי הכל, מה הופך אותנו לאדם שהננו אם לא הכוונות שבהן אנחנו מורגלים? שיר קצר ויפה של מחבר אנונימי אומר:
זְרַע מחשבה – ותקצור מעשה;
זְרַע מעשה – ותקצור הרגל;
זְרַע הרגל – ותקצור אופי;
זְרַע אופי – ותקצור גורל.
זאת הבין הבודהה היטב, כאשר הסביר שהקארמה אינה אלא הכוונה שמאחורי המחשבות, המלים והמעשים שלנו. בסופו של דבר, ארבע ההזנות הן תזכורת לכך שאנו מצויים בשינוי מתמיד ויכולים לבחור כיצד לעצב את עצמנו, במובן החומרי ובמובן הרוחני, אם רק נהיה מודעים לגורמים שמחוללים בנו את השינוי. זוהי המלצה לברור את ההזנות שאנחנו מספקים לגוף ולתודעה שלנו, מאחר והמזון החומרי, נתוני החושים, המודעויות והכוונות הן שיקבעו באיזה כיוון נלך – אל דלות רוחנית וחוסר סיפוק או אל השלווה וההתעוררות.
אגב, מסורת מאוחרת מספרת כי בבוקרו של אותו היום שבו ירד הבודהה לרחוץ בנהר, סוג'טה נשאה תפילה לרוח משגיחה, אשר שכנה בעץ מסויים בקרבת מקום. בתפילה ביקשה למצוא בעל ממעמד דומה לשלה ולהביא לעולם ילד. כמנחת הודיה לרוח המשגיחה בישלה סוג'טה דייסת אורז בחלב, וכאשר התבשיל היה מוכן, שלחה את אחת הנערות המשרתות לנקות את השטח שמסביב לעץ.
הנערה חזרה אל סוג'טה בריצה ודיווחה כי הרוח שעבורה מיועדת המנחה, הופיעה ומחכה כבר במקום. סוג'טה הנרגשת יצאה מיד מן הבית, נושאת על כפיה את דייסת האורז. הרוח המשגיחה אמנם עמדה שם לצד העץ, כפי שאמרה המשרתת, אך נראתה יותר כמו אדם מצומק ודהוי. סוג'טה הגישה לדמות המסתורית את המינחה ומשהשיגה את מבוקשה, חזרה לבית, מאושרת מכף רגל ועד ראש מכך שבקרוב תזכה בבעל ובילד. סידהארתה, לעומת זאת, אכל מן הדייסה, הבין שהפתרון לבעיית הסבל אינו בסגפנות, והשאר הוא כבר היסטוריה.
(פורסם ב-nrg)
Filed under: פילוסופיית חיים | מתויג: אוכל, ארבע ההזנות, בודהיזם, מזון, סוג'טה, תיך נהאת האן | 4 תגובות »
