מה הקשר בין ריקות ואושר?

היתה שאלה אחת שהעסיקה אותי במיוחד, מרגע שהתחלתי לצלול אל תוך התרגול הבודהיסטי: מה הקשר בין הניתוח השכלתני לפרטי פרטים של תפיסת הריקות ובין האושר והשלווה שלי? האם ההבנה הזו באמת הכרחית כדי שאפסיק לחוות סבל או חוסר-סיפוק? ואם כן, אז מה יש שם בדיוק שאמור לגרום לי להרגיש טוב יותר?

כנראה שהתעסקתי בשאלה הזאת יותר מדי, כי בשלב מסויים מצאתי את עצמי מקדיש קרוב לחמש שנים לכתוב חיבור אחד, שמנסה לענות עליה (ועל כמה שאלות שמשיקות לה). הזווית שבחרתי היא זווית פילוסופית – לא מיסטית או פסיכולוגית או אנתרופולוגית, אף על פי שאלו יכולות להיות מעניינות מאוד בפני עצמן. בתוך הפילוסופיה, פניתי לענף האתיקה, שבעברו הנשכח עסק בנושאים המהותיים ביותר לחיים. בעיקר, מהם החיים הטובים והמאושרים ואיך נכון לחיות כדי להשיג אותם. נראה שהיום התחום הזה מזוהה בעיקר עם רשימה של כללים שצריך לשמור במישור המקצועי.

ביוון העתיקה השאלה העיקרית בתחום המוסר היתה: איזה אדם עליי להיות כדי להיות אדם מאושר? אילו נטיות אופי הופכות אותי לאדם טוב? את השאלה הזו העתקתי אל הבודהיזם ורציתי לברר, באיזה אופן החוכמה הבודהיסטית, כלומר חוויה ישירה של הריקות, היעדר העצמי או התלות ההדדית, תורמת לאושר של המתרגל הבודהיסטי, או מדיוק יותר, לשחרור מן הסבל.

העבודה הוגשה, בשעה טובה, לפני כמה שבועות, ומי שהשאלה הזו מעסיקה גם אותו, עשוי למצוא את המסקנה שאליה הגעתי מעשירה, כך אני מקווה. החיים שלאחר הגשת התזה, אגב, נותנים מענה חדש ומעניין לשאלת הקשר שבין ריקות ואושר. אבל זו כבר לא תשובה פילוסופית-אינטלקטואלית, אלא חווייתית.

ומי שמעוניין להיכנס לנבכי הסכולסטיקה הבודהיסטית-טיבטית, בוודאי ישמח לשמוע על ביקורו הקרוב של המורה הטיבטי המקסים גן גיאטסו, שיודע ללמד את הדקויות של הריקות.

View this document on Scribd