סיפור בנאלי

כבר יותר מחודש שאני הולך ברחוב ואנשים מסתכלים עליי במבט מוזר. טוב, לפעמים זה לא ברחוב וברוב המקרים לא מדובר בסתם אנשים. מדובר בחברים או חברות, ששאלו אותי ממש לפני רגע בטון מלא ציפייה, "נו, אז איך היה בהודו?" התשובה שלה הם זוכים, בזה אחר זה, היא אנחה ארוכה וקורעת לב, מן הסוג שגורם לבודהיסט הממוצע ברחוב להציע לך טישו ולטפוח קלות על כתפך. היו רגעים נחמדים ושלווים, אני מודה, אבל בטיול האחרון הצטרפתי לאותה קבוצה לא מבוטלת של אנשים, שאינם מסוגלים אלא לראות את המצוקה הרבה וחוסר הצדק בתת-היבשת הזו.

לתאר את העוני וקשיי היומיום שרואים בערים הגדולות או ברכבת יהיה בנאלי. לספר על העושר העצום של כמה מאזרחי הודו, המהווה קונטרסט מסנוור לחייו של נהג ריקשה, יהיה אולי פחות בנאלי. אולם, אי-שוויון כלכלי וחברתי הוא הרי נחלת העולם שלנו עוד מימים ללא ראשית. מה שעורר בי יותר מכל תחושה של כאב (או חמלה או סלידה – הכל צף שם יחד בעירבוביה) היתה תמונה קטנה אחת ולא חריגה: אדם כבן ארבעים ליד תחנת הרכבת בעיר מטְהוּרה שבאוּטר פּרַדֶש. הוא נראה לי אמיד ומשכיל, לבש בגדים מחוייטים, על עיניו נחו משקפי זהב ובידו מזוודה. אלא שאת הדרך אל התחנה הוא עשה על ארבע, רכון על הקרקע המזוהמת. כנראה חלה בפוליו כשהיה קטן.

לשבריר שנייה ניצתה בי ההכרה, שאמנם בקרוב לא אראה את החבר ההודי הזה יותר, אבל הוא עוד יאלץ להמשיך ולזחול את דרכו ממקום למקום למשך שארית חייו. ובאותה העת ממש חשתי הקלה גדולה: יש לי רגליים, אני יכול ללכת.

הבודהיזם מלמד אותנו הרבה מאוד על הצער שבחיים ומצביע על כך שגם בחוויות המהנות – אוכל טעים, התאהבות, טיול קסום במדבר – טמון הזרע של חוסר הסיפוק. אבל כנגד המודעות לכאב שבעולם, הבודהה מבקש מאיתנו ללמוד להעריך את הייחודיות הנדירה של חיינו. הערכה לחיים שלנו היא תנאי ראשון להתקדמות בדרך הרוחנית ובלעדיה איננו יכולים למצות את הפוטנציאל שלנו להיות מאושרים באמת.

החוויות שלנו תלויות באופן שבו אנחנו חושבים על דברים ומרגישים כלפיהם. הן תלויות במיוחד באיך שאנחנו מרגישים כלפי עצמנו וכלפי החיים שלנו. הדלאי לאמה הביע לא פעם את פליאתו מכך שאנשים רבים כל כך במערב נוטים להערכה עצמית נמוכה ולדיכאון. הדברים קשורים זה בזה: כאשר איננו מצליחים לראות את היכולות שלנו ואת הייחודיות שלנו, או להאמין שאנו מסוגלים להגיע להישגים, הן במישור הרוחני והן במישור היומיומי – התוצאה היא תסכול ולעתים כעס המופנה פנימה. אלו מובילים לתחושות של חוסר אונים ודיכאון.

נראה שבסביבה הקרובה שלנו יש גורמים רבים שמעודדים את תחושת חוסר הסיפוק מעצמנו ומחיינו. פרסומות נוצצות מבקשות להראות לנו את כל מה שעוד אין לנו, ובכך לפתות אותנו למלא את החסר על ידי קניית מוצרים. הצבת ערכים מסוימים, כמו שגשוג כלכלי או פרסום, כערכים חברתיים נערצים, מחזקת את הכמיהה לעוד ומובילה לאי שביעות רצון ממצבנו הנוכחי. אולי יותר מכל, מעניין לשים לב  כיצד תפיסת האושר שלנו עצמה או תפיסת האהבה שלנו משפיעות על ההערכה שלנו כלפי החיים. המרדף אחר אושר מושלם או אהבה הוליוודית שאיננה כלית הוא מתכון כמעט בטוח לאכזבות ולאי שביעות רצון מתמדת.

מה שמשותף לכל ההמלצות המעניינות האלה לחיים טובים (ומאכזבים) הוא ההתבוננות כלפי מעלה וכלפי העתיד. כולן מציעות לנו לחשוב על מצב של אושר גדול יותר משלנו, כזה שיש לאנשים יפים, אמיצים וברי מזל, כזה שיכול אולי להיות לנו בעתיד, אבל ממש לא נמצא ברשותנו כעת. השיטה של הבודהה לחיים מאושרים היא שונה. הוא מציע לנו להסתכל כלפי מטה ואז על חיינו בהווה. כלומר, לראות קודם כל את כל התרחישים האפשריים שבהם היה יכול להיות לנו פחות טוב: אילו היינו מאבדים את כל רכושנו, אילו היינו נולדים למדינה טוטאליטרית ללא חופש ביטוי או דת, אילו חיינו במדינה אפריקאית מדברית וענייה, וכן הלאה.

לאחר הבדיקה הזו, אנחנו חוזרים לחיים שלנו כאן ועכשיו, ולומדים להעריך ולאהוב את הייתרונות שבהם, וכך להיות שמחים בדיוק עם מה שיש. האם אני בריא מספיק כדי לעשות מדיטציה? האם אני מסוגל לקרוא את המאמר הזה? האם יש לי אנשים קרובים שאני יכולה לפנות אליהם כשקשה לי? והאם יש לי הזכות הגדולה שאני מתעניינת בהתפתחות רוחנית? לכל אחד ישנם הדברים הטובים בחייו או בחייה וזהו עניין אישי בעיקר, אך הם כולם מצויים כאן ועכשיו.

באחד הימים האחרונים של קורס ויפאסנה ארוך שבו השתתפתי, אמר לנו המורה, הנזיר אנטוניו סאטה, "אתם בוודאי חווים עכשיו התרגשות גדולה לקראת סיום הקורס, וזה בגלל שהתודעה שלכם בטוחה שברגע שתצאו מכאן, הכל יהיה טוב יותר. אבל אנחנו לא יודעים מה יקרה. יכול להיות טוב יותר, יכול להיות פחות טוב." ואכן, אי אפשר לדעת אם התודעה שלנו, שנוטה להאמין לכך שבעתיד עשוי להיות רק טוב יותר, צודקת או לא.

הבודהה, כאמור, מציע לנו להחליף את הציפייה לאושר אידיאלי עתידי בשביעות רצון שקטה, שלווה ומתמשכת. לא תמיד זה קל. בפני רבים מאיתנו החיים מציבים אתגרים לא פשוטים, אשר דורשים תעצומות נפש וסיבולת. חלק מהתרגול הרוחני, במיוחד ברגעים כאלו, הוא לנסות ולשנות את המבט מההיאחזות במשאלה ש"יהיה טוב" אל תשומת לב והערכה למה שיש. זאת, תוך קבלה של הקשיים, אשר מהם לא ניתן להתעלם.

הנזיר הבודהיסטי שרווסטי דהמיקה מספר על בחור כבן עשרים וחמש, משותק בפלג גופו התחתון כתוצאה מתאונת דרכים, שביקש להיוועץ בו. כאשר נכנס לחדרו, נישא על כסא גלגלים, מנה בפניו הצעיר את הקשיים הרבים שמלווים אותו מאז התאונה, וסיפר על כך שהחליט לשים קץ לחייו. "באתי כדי שתיתן לי סיבה אחת למה לא לעשות את זה," הוא אמר. לתדהמתו, דהמיקה הסכים עם ההחלטה. "בהתחשב בתנאים שלך אני חושב שהתאבדות היא האופציה הטובה ביותר בשבילך," הוא אמר, אך מיד הוסיף, "הדבר היחיד שלדעתי עליך לשקול הוא הדרך," ואז ביקש להמליץ על דרך טובה להוציא לפועל את התוכנית:

"אני גר בסרי לנקה, בהרים. בכל פעם שאני יורד לשוק בעיר, אני רואה עשרות צעירים על ארבע, זוחלים בין ההמון ומקבצים כסף או מזון. כולם הפכו משותקים כתוצאה מפוליו. בגלל שהם נמצאים רוב הזמן בגובה הקרקע ונושמים את האבק והלכלוך, לעתים קרובות הם סובלים מזיהומים ברֵאוֹת. וכמובן, בגלל שהם זוחלים כל הזמן, הם נחבלים בידיים וברגליים שלהם. כמעט אף אחד מהם איננו מקבל עזרה מהממשלה או מארגון צדקה כלשהו. הם חיים מקיבוץ נדבות ומגניבות קטנות.

"ההמלצה שלי היא כזו: תמכור את כל מה שיש לך, סע לסרי לנקה, תוציא ויזה לשנה ותעשה כל מה שאתה יכול כדי לשפר את חייהם של החבר'ה הצעירים האלה. אבל צריך לזכור שאין אמצעי נגישות לכסאות גלגלים בסרי לנקה. המדרכות לא ישרות והדרכים מלאות במהמורות, כך שלהסתובב בעיר יהיה מאבק מתמשך. להערכתי, שנתיים כאלו בתוספת המאמץ שכרוך בעבודה עם הצעירים הקשים האלה, ייגמרו אותך. אני חושב שהבעיה היחידה שעשויה להיות לך היא שמישהו עלול לשמוע על מה שאתה עושה ולנסות לעזור לך, מה שעלול להאריך את חייך."

הצעיר האזין לדברים בשקט ולאחר מכן התפתחה בין השניים שיחה מלב אל לב. כעבור שנה, כאשר דהמיקה ביקר שוב במדינה של הבחור בכסא גלגלים, הזמין אותו הצעיר לארוחת צהריים בדירה שזה עתה קנה והציג בפניו את החברה החדשה שלו, שלגמרי במקרה היתה גם בודהיסטית. הוא לא שאל את הבחור אם שינה את דעתו בנוגע לתוכניות לשים קץ לחייו, אך הניח שכן.

דהמיקה מזכיר לנו את צידה השני של ההכרה בערך הרב של חיינו: זוהי קריאה להטות אוזן למצוקתו של העולם מסביב ולהתגייס למענו. כמי ששפר גורלם, אנו נקראים לחיות בתשומת לב לקשייהם של אחרים, לנצל לטובתם את המעלות והיתרונות שנפלו בחלקנו ולפעול בעולם מתוך חמלה. ההתבוננות כלפי מטה פוקחת את עיננו לעובדת הסבל.

המפגש עם הודו לא היה לי קל הפעם, אבל החזרה לישראל היתה מלווה בתחושה של שמחה. יצחקו להם הציניקנים, אבל החיים שלי פה נראו לי שוב טובים כל כך, נדירים כל כך, נוחים כל כך. כשאני יוצא מהבית, אני פשוט שמח שיש לי רגליים ושאני יכול ללכת ברחוב – גם אם כמה אנשים מסתכלים עליי במבט מוזר.

(פורסם ב-nrg)