הרצון החופשי של האיש עם המקל

כששאנטידווה ישב לעשות מדיטציה על הכעס, עלו לו כל מיני מחשבות. אחת מהן היא שאין הגיון לכעוס על אדם שפוגע בך כאשר הוא מצוי בלהט השנאה. הכעס, שאנטידווה ידע היטב, הוא רגש שפירושו לרצות ברעתו של גורם המאיים עליך, בגוף או בנפש. בדרך כלל, הכעס מופנה כלפי בני אדם או יצורים חיים בכלל. להם אנו מייחסים אחריות על מעשיהם. אבל כדי לנטרל את כעס, שאנטידווה מציע להסתכל על הסיטואציה מזווית שונה, זווית אשר מצמצמת את חלקו של מבצע הפעולה. כדוגמה הוא מציג סיטואציה שבה אדם היכה אותנו באמצעות מקל.

"אם אכעס על האוחז במקל, אף על פי שמי שפגע בי היה המקל," הוא כותב בפרק על הסבלנות מתוך הבודהיצ'ריאווטארה, "אז מאחר שזה שביצע את הפשע, אף הוא משני לפעולה, והוא בתורו מונע מכוח השנאה, הרי שעליי לכעוס על השנאה, במקום זאת."

במלים אחרות, שאנטידווה מציע להיות עקבי בחשיבה. אם אני כועס על מי שגרם לי את הכאב, עליי ללכת עד הסוף, אל המקור עצמו, שהוא לא האדם אלא השנאה. זהו מהלך שכלי שתכליתו העיקרית היא שינוי פסיכולוגי: אם אני מצליח להעתיק את מוקד הכעס מן האדם אל השנאה, האדם עצמו מפסיק להיות האויב וראוי להרפות את הרגשות השליליים כלפיו. את מקומו של האדם תופסת כעת השנאה.

זקנה מכה באמצעות מקל

אלא שגם בשנאה אין לראות את המקור הראשוני של הכאב, לפי שאנטידווה. העולם כולו הוא שרשרת אינסופית של סיבות ותולדות, סיבות ותולדות. את המקל שפגע בי הפעיל האדם, את האדם עצמו הניעה השנאה, השנאה בתורה התעוררה מתוך המפגש שבין אותו אדם וביני וכן הלאה. לאף אחד מהגורמים הללו אין בחירה משל עצמו, לפי שאנטידווה, שכן כל אחד מהם מופעל מכוח סיבות שקדמו לו. יוצא מכך שבפועל, אי אפשר בכלל ללכת עד הסוף. אין נקודה בזמן או במרחב שעליה אני יכול להצביע ולהגיד "זהו המקור לסבל שלי," ואין על מי לכעוס.

ההגיון של שאנטידווה מוביל אותנו למצב הדומה לאטארקסיה של הספקנים. האטארקסיה היא שלווה שמושגת לאחר שאדם משהה את השיפוט שלו ביחס לאמונותיו הבלתי מבוססות. אולם בנוסף, ההגיון של שאנטידווה מוביל אותנו לבעיה רצינית הנוגעות לרצון חופשי ולאחריות מוסרית: לכאורה, לאדם הפועל משנאה אין שליטה או אחריות על מעשיו. כותב שאנטידווה: "כפי שאינני מתכעס על מקורות גדולים של סבל, כמו צהבת, מדוע לכעוס על יצורים חיים? גם הם מתרחשים מתוך תנאים."

שאנטידווה מציג כאן, להבנתי, גרסה של דטרמיניזם, האומר שכל אירוע בעולם, ובכלל זה הפעולה האנושית, הוא הכרחי מתוך האירועים שקדמו לו. מנקודת מבט בודהיסטית (ומוסרית בכלל), זוהי בעיה מרחיקת לכת. אם האנשים שאנחנו פוגשים במהלך היום אינם המקור למעשיהם, כאשר הם מונעים מכוח שנאה, מי ערב לכך שהם אחראים למעשיהם כאשר הם פועלים מתוך קנאה או יצר נקמה, או לחלופין, מתוך חמלה, נדיבות או סבלנות? ואם כך, איזה חלק יש לבחירה שלי עצמי כאשר אני מחליט להיות בודהיסט טוב ולתרגל דהרמה, כמו שממליץ לי שאנטידווה?

קשה בעיני ליישב את הבעיה, אך אפשר לחשוב על כמה אופנים להתייחס אליה. דרך אחת היא לראות בתורה הבודהיסטית תורה דטרמיניסטית לגמרי, שמשמעותה היא אין אחריות מוסרית אמיתית. האחריות על פעולתנו תהיה אולי רק אשליה, כפי שמציעים כמה חוקרים. פרשנות אחרת, שמנסח היטב אסף פדרמן, היא פרשנות קומפטביליסטית ולפיה הבודהיזם אכן מניח דטרמיניזם ועם זאת מקבל סוג מסוים מאוד של חופש רצון. חופש הרצון הזה הוא לא היכולת לחולל את פעולותינו מתוך יישות פנימית ששולטת בפעולה, אלא האפשרות לבצע פעולה ללא מגבלות חיצוניות. למשל, בחרתי לרדת מהבית אל הגינה ולא היה דבר שמנע ממני לעשות זאת. במקרה זה, על פי הפרשנות הקומפטביליסטית, הבחירה שלי היתה חופשית.

ואפשר אולי להתייחס למהלך של שאנטידווה כאל משחק מחשבה ותו לו, שתפקידו הוא פסיכולוגי בלבד והוא אינו מתיימר להגיד דבר על המציאות כפי שהיא. מנקודת מבט זאת, אפשר להבין את מה ששאנטידווה עושה לא כשלילה של חופש הבחירה, אלא כיצירה של נקודת מבט אשר ממנה פשוט אי אפשר לכעוס.

לאמה טובטן ישה

לפני כמה ימים נתקלתי בגרסה מודרנית לטיעון של שאנטידווה בהרצאה שנתן לאמה טובטן ישה. מבלי להזכיר את שאנטידווה, אבל עם קריצה קטנה לכיוונו, לאמה ישה אומר: "אם מישהו פוגע בך עם אוטו, אתה לא מתעצבן על האוטו, נכון? אתה מתרגז על הנהג. זה בדיוק אותו הדבר. הנהג הפנימי הוא התודעה הלא מסופקת של האדם, לא הסימפטומים של הרגשות שלו. לכן, לא על האדם עצמו, אלא על הרגשות השליליים שלו, אתה צריך לכעוס. מה שאדם אומר או עושה הוא פשוט סימפטום של מה שמתרחש בתודעתו."

השאלה עדיין נשארת: מי בדיוק נוהג באוטו?