ברומן "אלברטין איננה", מתאר הסופר הצרפתי מרסל פּרוּסט מצב שבוודאי ישמע מוכר לרבים: הוא מתאר את הלוך נפשו של אדם מאוהב, אשר נינטש באחת על ידי אהובתו. מהרגע שבו נודע לו כי ארזה את חפציה ועזבה, עולמו מתערער. הוא נישא בתנודות של ייאוש ותקווה, כאב והקלה, לסירוגין, עם כל מחשבה חדשה עליה. כאשר הוא מדמיין את האפשרות שהיא מבלה כעת עם מישהו אחר (או מישהי אחרת), רוחו מתייסרת מקנאה ונופלת. כאשר נדמה לו שמאמציו להשיב אותה אליו נושאים פרי, רוחו מתרוממת שוב והוא מתמלא תקווה. עד לסימן הלא מעודד הבא.
ולמרות חוסר הוודאות לגבי חזרתה של אהובתו, הוא איננו מסוגל להרפות ממנה. הוא מנסה כל דרך אפשרית לזכות שוב בלבה: בדרכי נועם ובאמצעות מניפולציות, במישרין ובעקיפין, וכל זאת במשך תקופה שנראית אינסופית, אך ללא הצלחה. חוסר השקט מופיע אצלו בצורה קיצונית ומועצמת, כפי שחש אדם מאוהב עד טירוף, אך ברמה זו או אחרת זהו חוסר השקט שקיים בחיים בכלל. והקושי להרפות מהאישה הנחשקת הוא רק מקרה בולט של קושי שתוקף אותנו בכל מישורי החיים. לפי הבודהה, זהו בדיוק המקור לסבל המנטאלי שלנו.
מרסל פרוסט
החיים שלנו מלאים בגלים רגשיים של עליות וירידות. הם נעים בין ניגודים של הצלחה וכישלון, שמחה ועצב, תקווה ואכזבה. רגע אחד אנחנו שומעים מילה של הערכה ואנחנו על גג העולם ומיד אחר כך אנחנו עשויים לגלות שאיבדנו חפץ חשוב והשמחה מתחלפת בכעס ובחוסר מנוחה. לפעמים, אנחנו אפילו לא יודעים מה גרם לנו לשינוי במצב הרוח. ללא סיבה נראית לעין, אנחנו קוראים לזה פשוט "יום רע" או "יום טוב". קשה לנו להרפות ולקבל את זה שלכל דבר "טוב" יש סוף. באופן מפתיע, קשה לנו לא פחות לקבל את העובדה שגם הדברים ה"לא טובים" הם ארעיים.
הבודהה הצביע על כך שתהפוכות החיים נובעות מארבעה צמדי ניגודים בסיסיים שמפעילים אותנו. הניגוד הראשון הוא בין רווח והפסד. כאשר, לדוגמה, אנחנו מקבלים מתנה או הנחה, אנחנו חווים התעלות. לעומת זאת, כאשר אנחנו מאבדים רכוש או מפסידים כסף, אנחנו חווים תחושת שפל. הניגוד השני הוא בין פרסום וחוסר הערכה. כשאנחנו מרגישים מקובלים ושאנשים מעריכים אותנו, רוחנו מתרוממת. כאשר אנחנו מרגישים לא מוכרים, לא מוערכים, רוחנו נופלת.
צמד הניגודים השלישי הוא שבח מול גנאי. כאשר מישהו משבח אותנו על מעשה שעשינו או על תכונה שלנו, אנחנו חווים התעלות. כאשר מישהו מבקר אותנו על התנהגות כלשהי, אנחנו חווים תחושת שפל. לבסוף, הנאות החושים מייצרות ניגוד רביעי: הנאה מול כאב. כאשר אנחנו זוכים להנאה חושית, כמו ארוחה טעימה או מגע נעים, רוחנו מתרוממת. כאשר אנחנו מאבדים את ההנאות הללו או כאשר אנחנו פוגשים בתחושה לא נעימה, רוחנו נופלת. לא רק הכסף מסובב את העולם, מסתבר. החיים הארציים, לפי הבודהה, סובבים סביב הנסיונות להשיג רווח, כבוד, מלים נעימות והנאות ולהימנע מהפסד, חוסר הערכה, מלים לא נעימות וכאב.
לפי הבודהיזם, ההיאחזות בניגודים הללו גורמת סבל ואיננה רציונאלית. הנזיר מהא גהוסאננדה שחי בקמבודיה מספר סיפור עַם על איכר שאיבד את הסוסה שלו: "כאשר נעלמה הסוסה, אמרו אנשי הכפר, 'מזל רע!' אולם כאשר הסוסה שבה הביתה עוד ביום למחרת ולצידה סוס טוב וחזק, אמרו אנשי הכפר, 'מזל טוב!' אתמול הם חשבו 'מזל רע,' היום הם חושבים 'מזל טוב.' אתמול הם אמרו 'הפסד,' אך היום הם אומרים 'רווח.' מהי האמת? רווח והפסד הם ניגודים.
"כאשר בנו של האיכר רכב על הסוס האציל," ממשיך הנזיר בסיפורו, "הוא נפל ושבר את רגלו. אז כל האנשים אמרו, 'מזל רע!' פרצה מלחמה עם הכפר הסמוך, וכל הגברים החזקים גויסו. גברים רבים לחמו ומתו בשדה הקרב. מכיוון שבנו של האיכר שבר את הרגל, הוא לא יכול לצאת למלחמה. האם היה זה הפסד או רווח? מזל טוב או מזל רע? מי יכול להגיד?"
הנזיר מהא גהוסאננדה
באחת מדרשותיו, הבודהה הסביר מה ההבדל בין המתרגל המיומן לאדם הרגיל. כאשר אדם רגיל זוכה באחד מהצדדים החיוביים של הניגודים הוא איננו חושב שההנאה מהם היא זמנית, מכילה בתוכה את הזרע של חוסר הסיפוק ונתונה לשינוי. גם כאשר הוא פוגש בצדדים הלא נעימים של הניגודים הוא איננו מהרהר בכך. כאשר אדם כזה זוכה ברווח, רוחו מתרוממת, כאשר הוא מפסיד, רוחו נופלת וכן הלאה.
לעומת זאת, המתרגל המיומן שנתקל ברווח, מהרהר בכך שהרווח הזה הוא זמני, כרוך בחוסר סיפוק ונתון לשינוי. כך הוא מהרהר גם כאשר הפסד נקרה על דרכו. הוא מבין את ארבעת צמדי הניגודים כהווייתם. הוא לא חווה התרוממות רוח כאשר הוא מרוויח או זוכה למלות שבח, ומצד שני רוחו איננה נופלת כאשר הוא מפסיד או כאשר מישהו אומר עליו מילה לא טובה. מי שוויתר על הדברים שהוא אוהב ושונא, אומר הבודהה, יהיה משוחרר מן הסבל, יהיה חופשי מהאפ'ס-אנד-דאון'ס של החיים.
הניסיון מראה שאין "רווח" ללא "הפסד", אין "הצלחה" ללא "כישלון" ואין התאהבות אמתית ללא הפחד לאבד את האהוב. אם אנחנו רוצים לעלות למעלה, אנחנו חייבים לקחת בחשבון שהשלב הבא יהיה לרדת למטה, וכדי לא לרדת למטה, אין ברירה אלא לוותר על ההתרגשות והסערה של הלמעלה. אבל השאלה היא, עד כמה אנחנו באמת מוכנים לוותר על האפ'ס-אנד-דאון'ס. האם היינו רוצים לחיות את חיינו בשלווה בודהיסטית, שאין בה אכזבה, כשלון ופחד, אך גם אין בה התרגשות, ציפייה ולהט? או שעמוק בפנים, אנחנו עדיין מחפשים את הנאות החושים והחיים? הבחירה היא לא קלה אבל בלתי נמנעת. כמו שאומר הנזיר אנטוניו סאטה: "היום כולם רוצים שלום ושלווה. כולם גם רוצים לעשות חיים משוגעים. אבל אי אפשר להשיג שלום ושלווה ולעשות חיים משוגעים ביחד."
השאלה המורכבת באמת נוגעת למימוש של הרעיונות האלה: איך מתנהלים בעולם, בזמן שמרפים מהצלחה וכשלון, רווח והפסד? איך מפתחים שלווה נפשית, לא נקשרים לעליות ולירידות, אך לא מוותרים על השאיפה להשיג את הדברים החשובים לנו? השאלה היא בעצם, האם אפשר לקבל את גישתו של הבודהה לחיים מבלי לוותר על החיים. המלומד ההודי שאנטידווה מציע תשובה באמצעות משפט חוכמה מפורסם: "למה להיות מוטרד ממשהו, אם אפשר לשנות אותו? ומה הטעם להיות מוטרד ממשהו, אם אי אפשר לשנות אותו?" הוא כתב.
שאנטידווה מציע שהוויתור איננו על הדברים בעולם, אלא על הגישה המנטלית הנאחזת בהם. אנחנו יכולים להמשיך לעשות את כל מה שעשינו עד כה ולשאוף להגיע להישגים. אבל את כל זה, ממליץ שאנטידווה, יש לעשות מתוך שמירה על שלווה פנימית וקור רוח, ללא היאחזות בהצלחה וכשלון, ברווח והפסד. אם יש משהו שחשוב לנו לשנות ואפשר לשנות, אז פשוט צריך לפעול להשיג אותו, ללא היאחזות. לעומת זאת, אם יש משהו שחשוב לנו לשנות, אבל אי אפשר לשנות – צריך לקבל זאת ולהרפות.
שאנטידווה פותר את השאלה רק באופן חלקי, כי עדיין נותרת הבעיה, איך אפשר לדעת אם יש טעם לתקן את מה שמפריע לנו או שהגיעה העת להרפות ממנו. עד מתי תנסה להגשים חלום, לפני שתחליט שהוא לא יכול להתממש ותרפה? כמה מאמץ תקדיש כדי לחולל שינוי חברתי, מבלי לדעת אם השינוי הוא בר ביצוע? ועד מתי תנסה לכבוש בשנית את ליבה של אישה נחשקת שעזבה, לפני שתשחרר אותה מלבך?
אפשר שכאן טמונה התשובה: במדינות הבודהיסטיות של אסיה, נזירים מקומיים לוקחים חלק בפרוייקטים גדולים לרווחת הקהילה, כמו בנייה של בתי ספר או מרפאות. הנזירים מקדישים את מירב כוחותיהם וזמנם להצלחת הפרוייקט, אך יודעים להרפות מהצלחה ומכישלון. השאלה אם בסופו של דבר הפרוייקט יישא פרי או ייכשל איננה משחקת אצלם תפקיד.
כאשר זה נוגע לדברים שחשובים לנו, אני מאמין שהתשובה לשאלה, כיצד לקבוע מתי להרפות, כרוכה במתח שהוא לכאורה פרדוקסאלי. התשובה היא: לעולם לא להרפות ולהרפות בכל רגע. לא להרפות מהמאמץ להגשים את המטרות החשובות לנו, אך באותה העת לשחרר את התקווה להצלחה ואת הפחד מכישלון. לנסות עד כמה שניתן, אך לא להיאחז בתוצאה.
מרסל פרוסט בחר שלא הניח למשאלה של גיבורו. הוא ניסה שוב ושוב להחזיר אליו את אהובתו, עד שבסופו של דבר, השתלשלות העניינים פתרה לו את הדילמה, אילו היתה כזו. ברומן, כמו גם במציאות חייו של פרוסט, נוצר מצב שבו לא היה טעם אלא להרפות מהנסיונות ואולי כך נגאל מייסוריו. להבדיל אלפי הבדלות, שאנטידווה, אף הוא מאמין שאין להרים ידיים בכל הנוגע לתכליות חשובות, כמו השחרור מהסבל, גם אם זו משימה שלא תושלם לעולם. וזוהי המשאלה מעוררת ההשראה שהוא מביע: "כל עוד ימשיך להיות חלל וכל עוד ימשיך להתקיים העולם, מי ייתן וגם אני אשאר להדביר את סיבלות העולם".
(פורסם ב-nrg)
אישה עם ספר. פאבלו פיקאסו, 1932
Filed under: פילוסופיית חיים מתויג: | בודהה, בודהיזם, שאנטידווה, מרסל פרוסט, מהא גהוסאננדה, שמונה הדאגות הארציות, אלברטין איננה
היי, הסיפור ב"אלברטין איננה" קצת מורכב יותר.. הוא מבוגר ממנה וחי איתה שנים תוך שהוא מכרסם עד כלות בבטחונה, מתייחס אליה בבוז כמו אל אפס, ניתק אותה מחברות וחברים ואף קרובי משפחה, אסור לה לצאת מהבית כל דבר המשרתים מדווחים לו. הוא השתמש בה כשפחה ובקושי העיף מבט לעברה תוך שהוא נוהם איזה איום או משפט משפיל, הוא האינטלקטואל, הסנוב, היא צעירה פשוטה, לא יפה לא חכמה לא מתוחכמת כמוהו, לא מגיעה לקרסוליו..היא צריכה להיות אסירת תודה שהוא בכלל חי איתה. אף פעם לא הסכים לשאת אותה לאישה. לידידו הקרוב הוא קיטר עליה שנים, וכשהיא עזבה – מעשה שהוא אף פעם לא שיער שהיא תעז לעשות, כי היא כל כך עלובה – הוא מבקש מאותו חבר לעזור לו להחזיר אותה והחבר נדהם, גם הגיבור עצמו אני חושבת, המום מכך שהוא תלוי בה כל כך ובעצם – כל העניין הוא וגאוניות התיאור הספרותי היא של מצב בו אדם מעריך באמת את האישה שחי איתה רק כשהיא עוזבת אותו. גם היא לא שיערה שהוא ירדוף אחריה כדי להשיב אותה, אחרי כל הדיכוי והבוז של שנים. הוא עושה כל מאמץ להחזיר אותה בלי לחשוף עד כמה הוא רוצה בה ואבוד בלעדיה, מנסה לשמור על פאסון של מי שמוכן לעשות לה טובה גדולה ולקבל אותה בחזרה, ומעמיד פנים שחבל, כי דוקא בדיוק התכוון להציע לה נישואין…
זה מה שאני זוכרת אבל קראתי את זה מזמן. תודה על התזכורת ספר מדהים.
תודה, נעמי. את מזכירה הרבה פרטים שאת חלקם כבר הספקתי לשכוח. הסיפור הוא באמת מורכב יותר, הן מבחינה האלמנטים של מערכת היחסים והן מבחינת התיאורים הנפשיים. אני חושב שמה שמעניין זה שפרוסט היה מושפע מאוד מהופעת הפסיכואנליזה וככה יוצא שהמשקפיים שדרכן הוא מתאר את חוויותיו של הגיבור הן שונות (אולי מפותחות יותר?) מהמשקפיים שדרכן הבודהיזם מבין מצבים נפשיים. אני שואל את עצמי אם פרויד ויונג, למשל, ראו דברים שההוגים הבודהיסטים לא ראו (או להפך), או אולי עם ההתפתחויות השונות שהעולם המערבי חווה, גם הנפש המודרנית הפכה מורכבת יותר מזו שלפני, נניח, שלוש מאות או ארבע מאות שנה. ואולי את כל המורכבות שמציעה הפסיכואנליזה אפשר להעמיד על מצבים נפשיים בסיסיים, כמו תשוקה, סלידה, קנאה ופחד.
בכל מקרה, תודה רבה על התוספת.
מעולה!