נתברכתי השנה בסטודנטים מוכשרים ויצירתיים, שמהם למדתי רבות. כסיכום לשיעורי התרגיל בפילוסופיה הודית, הזמנתי אותם לכתוב חיבור קצר תחת הכותרת "החיים בתל-אביב", שבו ייערך מפגש בין שני פילוסופים – אחד מהם לפחות, הודי. התוצאות היו בעיני מעניינות ויפות. לשמחתי, הכותבים הסכימו שאפרסם את החיבורים בבלוג.
החיבור הראשון שיעלה כאן נכתב על ידי מעין דגן ומפגיש בין הפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי ובין הפילוסוף נאגארג'ונה, שהפיתוחים הפילוסופיים שלו הולידו את אסכולת "דרך האמצע" (מאדהימקה) של הבודהיזם. מבחינה רעיונית, הדיאלוג הוא בין שתי גישות: הראשונה היא פילוסופיית האבסורד של קאמי. בקצרה, האבסורד הוא הדיסוננס שבין החיפוש האנושי אחר משמעות ופשר לחיים ואחר ערכים ובין היעדרם של משמעות וערכים מוחלטים בעולם. את קאמי מעסיקה השאלה, כיצד ניתן לחיות לאור תחושת האבסורד הזו המלווה את חייו של האדם.
הגישה הפילוסופית השנייה היא תורת הריקות של נאגארג'ונה, שלפיה (גם, על קצה המזלג) אין דבר בעולם שיש לו מהות מוצקה ונצחית. המאפיין של כל דבר שניתן לדבר עליו הוא ה"ריקות" שלו, כלומר אי היכולת למצוא בו גרעין של זהות קבועה. במקום זאת, הדברים בעולם קיימים בתלות הדדית: כל מה שקיים, קיים כמפגש של גורמים אחרים מלבד עצמו, בנקודת זמן מסוימת, ותו לא. מאחר שכל הדברים ריקים מקיום משל עצמם (בסנסקריט: סְוַבְּהַאוַה), הרי שלא יכולה להיות לאדם ידיעה אובייקטיבית (ואולי ידיעה בכלל) של דבר כלשהו בעולם.
וכל זה מוצא ביטוי חי יותר בסיפור הבא…
קפה של שבת בבוקר
משב רוח אפוף מסתורין עטף את תל-אביב בבוקרו של אותו יום שבת סגרירי. פברואר אתם יודעים. קינג ג'ורג פינת הנביאים. בית קפה קטן. לא על צלע הר, אבל בהחלט ליד כיכר. אחד מאותם בתי הקפה, שאתה לא יודע אם מי שיושב בפנים אוהב את עצם הישיבה הרגועה והבוטחת בו, או שאולי יותר את הפוזה שבישיבה כזו. נאגארג'ונה אוהב את בית הקפה הזה. לא משום התדמית שמקום כזה משווה לו. הוא הרי סולד מתדמיות (לכן מתעב את יועץ התדמית / תקשורת / פרסום, ששוכן בדירה ממולו ומנסה להתחמק ממנו כל אימת שקיימת אפשרות כזו). כבר 30 שנה, כל שבת בבוקר, הוא מקפיד להיפגש בבית קפה זה עם חברו אלבר.
כבכל שבת, השכים קום והקדים להגיע לבית הקפה. הוא אוהב את דקות ההמתנה המתוקות לחברו. אז הוא יכול ללגום לגימות קטנות ואיטיות מן האספרסו שלו, ולשקוע בשרעפים עד לביאת חברו. "כרגיל בשבילי" הוא מבקש מהמלצר. "מה שלומך?" שואל אותו המלצר, "אתה נראה מהורהר." "לא, זה לא כלום" ענה לו נאגארג'ונה, "הרהורים בטלים."
לא חלפו שתי דקות וחברו התיישב לצידו. "בוקר טוב, ידידי, מה זו ארשת הפנים שאתה עוטה הבוקר?" חיווה אלבר אל נאגארג'ונה, וכבר הרגיש שזהו הולך להיות בוקר ארוך.
"הכול בסדר, ידידי," חיווה לו נאגארג'ונה בחזרה. הוא ידע שברגע שהוא יפתח בדבריו, קשה יהיה לעצור את השטף.
אלבר קאמי בקפה תל-אביבי (עיבוד תמונה: תום ביגלאייזן)
"נו, באמת," התעצבן אלבר תוך שהוא מסמן למלצר להביא לו את הקפה והקרואסון הרגילים. "אנחנו מכירים כבר 30 שנה. אתה לא יכול לעבוד עלי. ספר את אשר על ליבך." נאגארג'ונה נעץ בו את מבטו החודר, לגם לגימה אחרונה מן האספרסו ופתח בדברים.
מסקנות מטרידות
"ידידי, אני לא יכול להשתחרר מן הנושא שדנו בו בשבוע שעבר. כבר שבוע שלם אני מתהלך בתחושה כבדה של חוסר אונים. אני מרגיש שהמסקנות שלי השתלטו עלי." אלבר הביט בנאגארג'ונה מדבר ולא הזיז שום נים בפניו. הוא ידע כבר מה תהיה תשובתו לספקנותו המשתקת של ידידו, אך רצה לתת לו לסיים את דבריו. "הרי חשפתי בפניך כבר את מסקנתי בדבר ריקותם של הדברים," הוא המשיך, "אין מהות פנימית לשום דבר בעולם, ולכן כל קשר סיבתי הוא חסר מהות. כל קשר סיבתי בעולם הוא רק התחברות והיפרדות בין שני דברים ותו לא."
נאגארג'ונה לגם לגימה מן המים הקרים שהתלוו לאספרסו שלו והמשיך בדבריו. "אני חרד מאוד, אלבר ידידי. אני חושש שלעולם לא נוכל לדעת שום דבר באופן ודאי. השפה הורגת אותנו. היא לא מאפשרת לנו לראות את המציאות כהוויתה. איך אני יכול להמשיך ולחיות את חיי בדרך שחייתי קודם עם תחושה כזו? כאשר חלקתי את תחושותיי עם מספר עמיתים הרגשתי כצלוב. הם כינו אותי ניהיליסט. אותי! ניהיליסט! והרי מה בסך הכול ניסיתי לעשות? לגרום להם לראות את המציאות בצורה חדה יותר. לקחתי את דבריו של הבודהה צעד אחד קדימה וזאת התגובה שאני מקבל.
"והרי טענתי היא פשוטה מאוד: בבורותנו אנו מציירים לנו עולם יפה ומייחסים מהות לכל תהליך שבו אנו לוקחים חלק. אני טוען בפשטות שזו טעות. זהו לא העולם האמיתי שקיים שם בחוץ. קיימת מציאות אמיתית, אך אנו לא יכולים לחוות אותה. חשיבותה של המציאות כפי שאנו חווים אותה כעת בעולם התופעות היא בכך שרק על ידי הבנתה, נוכל להכיר את המציאות העליונה. קיימת תלות הדדית. את זאת אני לא מכחיש. אך היא ריקה. זו היא דרך האמצע שלי. מי שמסוגל יהיה לראות את הריקות הזו, שמהווה את דרך האמצע יוכל למצוא מזור לסבלו ולהשתחרר".
אלבר, שהקשיב בקשב רב לוידויו של ידידו, עמד להגיב לדבריו. נאגארג'ונה, נרגש מאוד, לגם עוד מספר לגימות מן המים ונהנה מעט מהשתיקה שהשתררה במקום. הוא אוהב מאוד את תל-אביב של שבת בבוקר. ההולכים ברחובות נראים לו תמיד אצילים בהתנהלותם השקטה. התנהלות כזו, חשב לעצמו, יכולה להתרחש רק בשעות המוקדמות של השבת. אלבר סיים בינתיים את שאריות הקרואסון, ולאחר שרטן על איכות השירות הירודה בארץ, והבטיח כפי הוא עושה כל שבת כבר למעלה מ-30 שנה, שמחר מבחינתו הוא אורז מזוודות וחוזר לפאריז, התחיל להגיב לדברי ידידו.
האדם האבסורדי
"האזנתי לך ארוכות, ידידי, וכמו שכבר טענתי בפניך בשבוע שעבר, גישתך דומה במקצת לגישתי. הריקות שהיא נחלתך מוגדרת אצלי כאבסורד, כפער בין הצורה שבה המציאות נתפסת על ידינו לבין הצורה שבה היא קימת באמת. אין משמעות אמיתית אובייקטיבית לאירועים בעולם. לא לנו ולא לכוח עליון יש שליטה עליהם. כפי שאמרת, אין סוַדְהַרְוַא לשום דבר בעולם".
"סְוַבְּהַאוַה," תיקן אותו נאגארג'ונה.
"כן, נו, מה זה משנה עכשיו? הבנת למה התכוונתי," רטן אליו בחזרה הצרפתי. "השאלה היא מה אנו, כבני אדם, עושים עם העובדה המרה הזו. כמובן שהאפשרות הקלה היא לוותר על ההתמודדות ולהתאבד. לגמור עם זה וזהו. אך זוהי האפשרות הקלה, ידידי. אני בוחר בהתמודדות. עלינו לנסוך תקווה לחוסר הוודאות שאופף אותנו ולא להישבר תחתיו. על האדם העומד בנקודה המסוימת בעקומת הזמן להודות שהוא ממשיך בה. הוא שייך לזמן, ובאימה התוקפת אותו עיניו רואות בו את האיום שבאויביו. אך אוי, ידידי, המחר, הוא רוצה את המחר, אף שכל כולו חייב היה לדחות אותו. מרד זה של האדם הוא האבסורד. הרצון הבלתי פוסק להמשיך קדימה על אף תלאות הקיום וחוסר הסדר האובייקטיבי בו. האדם האבסורדי הוא אדם המסיק מן האבסורדיות את המסקנות המתחייבות ממנה ואינו נרתע ממנה. על האבסורד, שהוא תולדה של התהום שאין לגשר עליה בין כמיהתו של האדם למצוא משמעות בעולם ובין אי ההיגיון של הדברים בעולם, אי אפשר להתגבר. הוא חזק מאיתנו. היושר האינטלקטואלי מחייב אותנו, ידידי, להתמודד עם הידיעה הצלולה הזו בלי להתחמק ממנה בשום דרך שהיא".
"אבל מה היא המשמעות הפרקטית של דבריך, אלבר ידידי?" שאל אותו נגרג'ונה, "איך בא לידי ביטוי אדם אבסורדי? האם יש לך בראשך אדם כזה, הנלחם בריקותו של העולם ומצליח לקחת את גורלו בידיו וליצוק משמעות בתוכו?"
"סיזיפוס". טיציאן, 1548 - 1549
"בוודאי, ידידי. זכור את סיזיפוס. במיתוס על אודותיו הוטל עליו עינוי שאין לתארו במילים, שבו אדם מפעיל את כל מאודו כדי לא להשיג דבר: לגלגל את האבן ולסייע לה לטפס במעלה המדרון, להעיף אותה למטה, ואז לרדת למקום נפילתה ולהעלותה חזרה אל הפסגות. סיזיפוס מעניין אותי ברגע ירידתו השקטה מן ההר אל המישור כדי לאסוף את האבן הענקית לפני שהוא מעלה אותה בחזרה בפעם המי-יודע-כמה. שמחתו השקטה של סיזיפוס היא בכך שגורלו שייך לו. כמוהו, גם האדם האבסורדי. אם יש גורל אישי, אין גורל עליון, ולפחות אם יש גורל עליון הרי הוא בזוי בעיני האדם. סיזיפוס, כמייצג של האדם הפונה אל חייו, חוזר אל הסלע שלו, מתבונן בסדרת הפעולות נטולות ההקשר שנעשו לגורלו וייחתמו רק עם מותו."
"אל תגיב לכך, ידידי," פונה אלבר לנאגארג'ונה והודף את תגובתו. "אני יודע שדעתנו חלוקה בנוגע לשאלת גלגולי האדם לאחר המוות. לא נצליח לשכנע אחד את השני בכך כעת". והמשיך בתיאור המיתוס אל מול עיניו המשתאות של נאגארג'ונה.
"סיזיפוס סבור שהכול טוב. עולם זה שמעתה אין לו אדון אינו נראה לו חסר ערך או עקר. כל גרגר באבן הוא כשלעצמו עולם. עצם המאבק על הפסגות – די בו כדי למלא את ליבו של האדם. עלינו לתאר את סיזיפוס מאושר, ידידי. אין לנו אפשרות אחרת. זו היא דרכנו היחידה להתמודד עם הריקות / אבסורד הקיומיים."
השעה הראתה כבר על סמוך לצהריים. מזג האוויר השתפר וכך (ואולי בגלל זאת?) גם מצב רוחו של נאגארג'ונה. שני הידידים הוותיקים שילמו את החשבון. אלבר קימץ כהרגלו במתן הטיפ ונאגארג'ונה השלים. הוא תמיד השלים. הם לחצו ידיים ולראשונה זה שנים התחבקו. שנים לאחר הפגישה הזו לא הצליחו להסביר לעצמם מדוע עשו זאת. אולם באותה העת, זו נראתה הפעולה המתבקשת. הם יצאו מבית הקפה, אלבר חבש את הקסקט ופנה לכיוון הכיכר. נאגארג'ונה נשאר כמה רגעים עומד, הרים את ראשו לשמים וחשב על סיזיפוס.
Filed under: קו המשווה מתויג: | אבסורד, אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס, נאגארג'ונה, ריקות
אמנם זה מעניין, אבל נאגראג'ונה כבודהיסט, לדעתי, היה צריך לתאר את האפשרות שלא הוזכרה,נירוואנה, ההשתחררות מהמעגל של חיים בציפיה / בתוך הזמן.
הרי זה בדיוק הבחירה האקזיסטנציאלית של בודהיסטים איך שאני רואה את זה, הכוונה היא להגיע למערכת שבה אין מאבק נצחי.
נגרג'ונה אכן בודהיסט, אך מסוג מיוחד. האתגר הפילוסופי שלו מתבטא בשאיפתו להרחיב את הנחות היסוד של הבודהה. במידה ונגרג'ונה היה מציג את הנירוואנה (או כל אפשרות אחרת) כאופציה שחרורית הדבר היה סותר את טענת הריקות שלו. רק מתוך ההבנה כי כל הדברים ריקים (נטולי מהות- כולל הנירוואנה וההתהוות המותנית) מושג השחרור. לכן, העובדה שהנירוואנה אינה מוצגת כאפשרות שחרורית הינה דווקא נקודת חוזק בטיעונו.
ברמה עדינה את צודקת לדעתי, הנירוואנה ריקה וכנראה שנשאר אספקט דק של אני שיודע כבר את האמת הסיזיפית אבל מספיק מאושר בשביל להשלים עם זה.
אבל בכל זאת אני ארחיב מעט כדי להציג את מה שהתרעמתי עליו קצת קודם (וגרמת לי לחשוב עליו קצת יותר לעומק),
זה קצת מורכב –
אני אתאר שני סיזיפוסים:
1. יש סיזיפוס שבאמת יודע שאין לו אדון, הוא רואה את המקצוע שלו כאומנות ויודע שאין שום גורם ששופט אותו על זה, הוא ובאמת מעריך כל דקה בעליה וכל דקה בירידה. כדרך אגב, אם הוא באמת היה רוצה הוא היה יוצא מהמעגל, אבל טוב לו.
2. סיזיפוס שמשקיע את כל מאמצו ובטוח כי העליה תביא אותו החוצה מהמעגל המעייף הזה, הוא מגיע לשם ופתאום שם לב שהוא עכשיו צריך לגלגל למעטה, אבל כשהוא יגיע למטה הוא ישים לב שהוא צריך להעלות עכשיו את הסלע למעלה, פעם בכמה זמן הוא מביט בעבודתו, ויודע להגיד לעצמו שכנראה כל זה לא מביא לכלום, ואז נזכר שהוא צריך להעלות את הסלע.
כמובן שאני מדבר על סיזיפוס מואר וסיזיפוס לא מואר, ואין הרבה טעם להרחיב על זה ממש.
בכל מקרה, בודהיזם (קלאסי לפחות) טוען שעדיף להיות הסיזיפוס הראשון שתיארתי מאשר השני, וחרה לי קצת שנגרג'ונה בתור בודהיסט לא הציג אפשרות זו.
אני רואה את שני הסיזיפוסים כאפשרויות אקזיסטנציאליות שונות, לכן חשבתי קודם שכבודהיסט נגרג'ונה היא צריך להציג עד כמה הסיזיפוסים שונים.
ואולי לשם הסיפור זה כבר לא היה מתאים, אבל אם כבר אנחנו דנים בזה, אז זאת דעתי.