במסעו הרוחני להפסקת הסבל, כך מספרת האגדה, פנה סידהארתה לתרגול של סיגופים ועינוי עצמי וצמצם בהדרגה את כמות המזון שנכנס לפיו עד שלבסוף הסתפק בגרגר אורז אחד ליום. הוא הפך כחוש, חלש, כולו עור ועצמות, עד שבאחד הימים כאשר ירד לרחוץ בנהר, כוחו הכזיב והוא לא הצליח לעלות אל הגדה. הוא ניתלה על ענף של עץ שצמח בסמוך וניסה לחלץ את עצמו, אך מעד ונפל. ואז, כבמטה קסם, הגיחה לה אל תוך העלילה סוג'טה, כיבדה את הסגפן המצומק בקערית של דייסת אורז שהשיבה לו את כוחותיו, והמשיכה בדרכה. לאחר שאכל מן הדייסה, הבין סידהארתה כי סגפנות איננה מוליכה לשחרור מן הסבל ובחר בדרך אחרת, דרך האמצע, אשר הובילה אותו הישר אל ההתעוררות.

סוג'טה איננה נחשבת לגיבורת על, לא מורעפים עליה סופרלטיבים ואף לא מיוחסת לה חמלה גדולה. היא מתוארת כלא יותר מאשר נערה פשוטה, בת לברהמינים מן הכפר הסמוך, שעברה במקום. ככל הנראה, היא גם היחידה בכל הסיפור הרוחני הזה שאין לה כל עניין אישי בהישג רוחני. ועם זאת, שמה נחקק לעד, עובר מדור לדור וידוע לכל נזיר בודהיסטי. אז מה בכל זאת עשתה סוג'טה ומדוע זכתה ששמה יוזכר בסיפור? הנערה סוג'טה עשתה דבר אחד פשוט: היא העניקה לבודהה את המזון המתאים במידה המדוייקת, מה שאיפשר לו להמשיך להתפתח ולהגיע להישגים רוחניים.

סוג'טה מציעה דייסת אורז לסידהארתה

למזון שאנחנו צורכים יש השפעה רבה על התרגול הרוחני. למעשה, יש לו משמעות גדולה מזו בהרבה – לפי הבודהה, המזון הופך אותנו למי שאנחנו. הכוונה איננה רק לאוכל ומשקה, כי אם גם, ואולי בעיקר, לתזונה הרוחנית שלנו. הבודהה לימד שישנן ארבע הזנות המשפיעות על איך שהחיים שלנו ניראים. ארבע ההזנות הללו יכולות לתרום לאושר שלנו או לייצר סבל, לקדם אותנו בדרך הרוחנית או לעכב אותנו, ובסופו של דבר, להוביל אותנו לשחרור מן הסבל או לשמור אותנו עמוק עמוק בתוך הסמסרה.

ההזנה הראשונה שעליה דיבר הבודהה היא המזון והמשקה הפיזיים שאנחנו צורכים. הררי עיתונים וספרי דיאטה, מאז כתבי האיור-ודה ועד ימינו, מצביעים על החשיבות של המזון הפיזי לאורח חיים בריא ולתודעה שלווה ומאושרת. מבט עמוק יותר אל תוך האוכל שנמצא על הצלחת חושף את התלות ההדדית שבינינו ובין העולם מסביב ומראה כי המזון שלנו יכול להיות מקור לחמלה או מקור לכאב וסבל.

הנזיר הויטנאמי תיך נהאת האן מזכיר תמיד שבזמן לעיסת המזון, חשוב לשמור על מודעות למרכיבים השונים שלו: חתיכה של גזר, שעועית, חתיכת טופו. בכל אחד מהם, הוא מסביר, נמצא היקום כולו. כדי שיצמח הגזר, למשל, דרושים אינספור תנאים, כמו השמש, הגשם, האדמה והאיכר שמעבד את האדמה, ובדרך מהשדה אל הצלחת דרושים אינספור תנאים נוספים: משאית האספקה, נהג המשאית, מערכת הכבישים, המוכרים בשוק או בסופר ועוד ועוד. המזון שמונח על השולחן שלנו עובר דרך ארוכה ורבים האנשים אשר עומלים עליו.

הנזיר תיך נהאת האן

במודעות למזון שאנחנו צורכים, אנחנו ערים לסבל הבלתי נמנע שכרוך בייצורו ומנסים לצמצם אותו. אפילו בתהליך הגידול והייצור של מזון צמחי כרוכה מידה מסוימת של סבל, למשל, במותם של חרקים שונים. כפי שהבין הבודהה, אין זה אומר שצריך להפסיק להזין את הגוף, אך אם נדע כיצד לייצר ולצרוך את המזון שלנו בצורה כזאת שתפחית אלימות והרס ותמזער את סבלם של היצורים החיים, הוא יהפוך מקור לחמלה. האוכל יהיה אז אמצעי להתפתחות רוחנית.

ההזנה השניה שמונה הבודהה נוגעת לרוח והיא ההזנה של נתוני החושים. במהלך חיינו אנחנו חשופים לאינספור גירויים חושיים, בעיקר דרך חוש הראיה וחוש השמיעה, אבל גם באמצעות הריח, הטעם והמישוש, והחוש הפנימי שמודע לרעיונות ולמחשבות. נראה שהיום יותר מאי פעם, העולם שמסביב עושה עבודה מוצלחת במיוחד בניסיון לזכות בתשומת הלב שלנו על ידי גירויים חושיים. פרסומות, כותרות עיתונים, סטטוסים בפייסבוק – עוד ועוד מסרים מכל עבר.

כל עוד אנו חיים, אי אפשר כמובן להפסיק את המגע הזה בין החושים ובין העולם (על כל פנים, עדיף שלא). אי אפשר גם לעצור את הרשמים. אולם, בעזרת תשומת לב ומודעות, אנחנו יכולים לבחור איזו תזונה חושית לצרוך: כזו שמעודדת תאווה, שנאה ובורות או כזו שמטפחת חמלה, דאגה לזולת וחוכמה.

רוב המזון החושי שמצוי בהישג יד איננו מגיע אלינו מידיים מודעות או חומלות. התוכניות בטלוויזיה, הסרטים בקולנוע ודברי הפרשנות ברדיו הם לא יותר מאשר השתקפות של התודעות המייצרות אותם. בדרך כלל, מדובר בתודעות רגילות ולא מודעות, שתוצריהן משמרים השקפות ארציות. אבל אנחנו מצידנו יכולים לבחור להזין את עצמנו גם ברשמים אחרים, אשר יטפחו בנו רגשות מועילים. להקשיב לשיחות דהרמה, למשל, או להיות בסביבת אנשים שמנסים לתרגל ולפתח את התודעה לכיוונים חיוביים.

את ההזנה של נתוני החושים משלימה הזנה פנימית, כלומר כזו שאנחנו מספקים לעצמנו: ההזנה של המודעויות. מודעויות החושים (viññāṇa) הן הכלי שבאמצעותו אנחנו מכירים את העולם ובהן טמון הכח לבחור כיצד להתייחס אל הגירויים שמגיעים ממנו. הגירויים החושיים שבהם אנחנו פוגשים, מעוררים את התחושות שלנו. תחושות אלו עשויות להיות נעימות, לא נעימות או נייטרליות והן המקור לתשוקה כלפי דברים בעולם או דחייה מהם. מודעויות המגובות ברגשות עוכרים תורמות לצמיחה של תודעה בלתי מרוסנת ובלתי מסופקת, המהווה מקור לסבל. הזנה נכונה של המודעויות, מתוך הבנה עמוקה שהתפיסות הן ארעיות וכרוכות בחוסר סיפוק, תאפשר לנו לרסן את התודעה, ובדרך זו להפוך אותה לשלווה ויציבה. מודעויות מועילות יכילו אהבה חברית וחמלה, נדיבות וסבלנות, שמחה בשמחת הזולת וחוכמה.

ההזנה הרביעית שמציין הבודהה היא הכוונות או הרציות. זוהי גם כן הזנה שמקורה הוא במידה רבה פנימי. מאחורי כל מחשבה, אמירה או מעשה שלנו ניצבת כוונה. הכוונות יכולות להיות חיוביות, שליליות או נייטרליות, ובכל מקרה, הן הופכות להרגל ונוטות לשכפל ולהעצים את עצמן. לעתים הכוונות שלנו הן שחזור של כוונות מהעבר, לעתים קרובות הן מהדהדות אמונות של הסביבה שהטמענו. כלומר, כוונות שהיו "שייכות" פעם להורים, למשפחה, לחברה, למדינה ועכשיו, אם התכוונו או לא, הן גם "שלנו". יש בכך ביטוי נוסף לתלות ההדדית שמאפיינת את הקיום שלנו.

תרגול של קשב ותשומת לב הכרחי כדי להזין את ההיבט הזה של חיינו בכוונות מועילות. ללא מודעות, קל להיגרר למעשים שבבסיסם כוונות לא מועילות או למעשים שאין מאחוריהם כל תכלית מוגדרת וברורה, פשוט כי אנחנו חיים את חיינו על "טייס אוטומטי". ואחרי הכל, מה הופך אותנו לאדם שהננו אם לא הכוונות שבהן אנחנו מורגלים? שיר קצר ויפה של מחבר אנונימי אומר:

זְרַע מחשבה – ותקצור מעשה;

זְרַע מעשה – ותקצור הרגל;

זְרַע הרגל – ותקצור אופי;

זְרַע אופי – ותקצור גורל.

זאת הבין הבודהה היטב, כאשר הסביר שהקארמה אינה אלא הכוונה שמאחורי המחשבות, המלים והמעשים שלנו. בסופו של דבר, ארבע ההזנות הן תזכורת לכך שאנו מצויים בשינוי מתמיד ויכולים לבחור כיצד לעצב את עצמנו, במובן החומרי ובמובן הרוחני, אם רק נהיה מודעים לגורמים שמחוללים בנו את השינוי. זוהי המלצה לברור את ההזנות שאנחנו מספקים לגוף ולתודעה שלנו, מאחר והמזון החומרי, נתוני החושים, המודעויות והכוונות הן שיקבעו באיזה כיוון נלך – אל דלות רוחנית וחוסר סיפוק או אל השלווה וההתעוררות.

אגב, מסורת מאוחרת מספרת כי בבוקרו של אותו היום שבו ירד הבודהה לרחוץ בנהר, סוג'טה נשאה תפילה לרוח משגיחה, אשר שכנה בעץ מסויים בקרבת מקום. בתפילה ביקשה למצוא בעל ממעמד דומה לשלה ולהביא לעולם ילד. כמנחת הודיה לרוח המשגיחה בישלה סוג'טה דייסת אורז בחלב, וכאשר התבשיל היה מוכן, שלחה את אחת הנערות המשרתות לנקות את השטח שמסביב לעץ.

הנערה חזרה אל סוג'טה בריצה ודיווחה כי הרוח שעבורה מיועדת המנחה, הופיעה ומחכה כבר במקום. סוג'טה הנרגשת יצאה מיד מן הבית, נושאת על כפיה את דייסת האורז. הרוח המשגיחה אמנם עמדה שם לצד העץ, כפי שאמרה המשרתת, אך נראתה יותר כמו אדם מצומק ודהוי. סוג'טה הגישה לדמות המסתורית את המינחה ומשהשיגה את מבוקשה, חזרה לבית, מאושרת מכף רגל ועד ראש מכך שבקרוב תזכה בבעל ובילד. סידהארתה, לעומת זאת, אכל מן הדייסה, הבין שהפתרון לבעיית הסבל אינו בסגפנות, והשאר הוא כבר היסטוריה.

(פורסם ב-nrg)

המשל הזה, משל המרכבה, בא להדגים כיצד האדם הוא חסר זהות עצמית וקבועה. נאגסנה, הנזיר המספר את המשל, איננו נמצא בשיער ראשו (הרי זה שיער ראשו של נאגסנה, הוא "שייך" לנאגסנה, ועל כן אינו יכול להיות נאגסנה עצמו). הוא אינו נמצא בעיניים, בציפורניים או במוח (שכן זהו המוח של נאגסנה ולא יכול להיות נאגסנה עצמו) וגם לא בהרגשות, במחשבות וכן הלאה. לכן, בניתוח עמוק מתגלה שאין מרכבה, אין נאגסנה וגם אין פוסט על נאגסנה.

מהלך פילוסופי דומה, אם כי מכוון למטרות אחרות עושה הפילוסוף היווני זנון, תלמידו של פרמנידס. זנון ביקש להראות כי תנועה היא אשלייה, טעות של החושים, וכי אין לה בסיס לוגי. לשם כך ניסח כמה פרדוקסים, שבאים להראות כי התנועה איננה מן האפשר. אחד הפרדוקסים האלו הוא פרדוקס אכילס והצב:

הפרדוקס (כך מספרים חברינו, עורכי הערך בוויקיפדיה. ואנחנו מודים להם על כך) מתאר תחרות ריצה בין האצן האגדי, אכילס, לבין צב: אכילס רץ במהירות 10 מטרים לשנייה, פי עשרה מהר יותר מן הצב ולכן הוא מחליט להתחשב בצב ונותן לו יתרון של 100 מטרים בתחילת התחרות. מניסיון החושים ברור שאכילס יעבור את הצב תוך זמן קצר, אך לטענתו של זנון – בתנאים אלה אכילס לעולם לא ישיג את הצב.

הסיבה לכך היא שבזמן שאכילס יעבור את 100 המטרים הראשונים ויגיע אל נקודת ההתחלה של הצב, הצב יתקדם עוד 10 מטרים, ולכן הוא עדיין יקדים את אכילס. כאשר אכילס ימשיך ויעבור את 10 המטרים הנוספים, הצב כבר יעבור עוד מטר, ושוב יקדים אותו. וכך הלאה, עד שאכילס מגיע לנקודה בה היה הצב קודם, הצב כבר מתקדם לנקודה רחוקה יותר. לכן, אכילס ילך ויתקרב אל הצב, אך לעולם לא יוכל להשיג אותו.

הצלחתי למצוא מאמר מאת יובל אידו טל, ובו הוא תרגם לעברית את משל המרכבה (חפשו תחת כותרת המשנה "הכל חולף").

ואיך קשור החץ שבסיפור? הנה

הו, אז א' (שביקש להישאר בעילום שם) כתב דו-שיח משעשע שמפגיש בין נאגסנה ובין זנון בתחנת אוטובוס בדרך לאוניברסיטת תל-אביב.

בתחנת האוטובוס

זנון: סליחה. [ממתין כמה שניות] סליחה? [ממתין] סליחה!!
נאגסנה: [מסיר את האוזניות] מה? מה?! אתה לא רואה שאח שלך שומע מוזיקה באם.פי?
זנון: סליחה, אח שלי. לא שמתי לב.
נאגסנה: טוב, נו, מה רצית?
זנון: אה… האוטובוס עבר?
נאגסנה: איזה?
זנון: 25. קו 25 עבר?
נאגסנה: לא, לא עבר. [עוצר] וגם לא יעבור.
זנון: למה לא יעבור? מה קרה הפעם? חפץ חשוד? רכבת קלה? ביקור של נשיא ארה"ב?
נאגסנה: [במבט משתומם] גבר, מאיפה נפלת אתה? זה תל-אביב פה, לא ירושלים. אין נשיאים… אין ערבים, אין פיגועים.
זנון: תגיד לי, אתה פשיסט?
נאגסנה: פשיסט – למה? בודהיסט!
זנון: בודהיסט?? אז מה הסיפור עם "אין ערבים, אין פיגועים"?
נאגסנה: ברמה המוחלטת, אח שלי, ברמה המוחלטת אני מדבר איתך. אין נשיאים, אין ערבים, אין פיגועים. כל אלה אינם יותר ממושגים כלליים שמובנים לכל, כינויים מעשיים לצרכים ענייניים. לא משתמע מהשימוש במילים אלו קיומן של יישויות פרטיות קבועות. קח אותי למשל.
זנון: נו.
נאגסנה: שמי הוא נאגסנה, אך היכן נמצא נאגסנה? האם הוא באם.פי.3?
זנון: לא.
נאגסנה: האם הוא במרלבורו לייט?
זנון: לא.
נאגסנה: האם הוא בפירסינג בגבה?
זנון: לא ולא.
נאגסנה: האם הוא בפירסינג בלשון?
זנון: גם לא.
נאגסנה: האם הוא בפירסינג ב…?
זנון: בפירסינג ב… לא… לא, הוא גם לא שם.
נאגסנה: האם הוא בשיער, בציפורניים, בשיניים או בעור? האם הוא במודעות? האם הוא בתחושות?
זנון: כלל וכלל לא.
נאגסנה: אם כך, היכן אני? היכן נאגסנה?
זנון: ובכן, אינני מוצא שום נאגסנה.
נאגסנה: אתה רואה, אח שלי, אין נאגסנה, אין נשיאים, אין פיגועים.

תחנת אוטובוס. לא מצליחים לראות את נאגסנה וזנון? זה בגלל שהם לא באמת נמצאים שם.

זנון: אז גם אין אוטובוסים? זה מה שאתה אומר? אין אוטובוסים? בגלל זה הוא לא בא, קו 25?
נאגסנה: לא, זה דווקא יש. יש אוטובוסים.
זנון: לא הבנתי. יש אוטובוסים ברמה המוחלטת או ברמה היחסית?
נאגסנה: ברמת העקרון, יש אוטובוסים ברמת העקרון.
זנון: טוב, אז אתה מוכן כבר להגיד למה קו 25 לא יעבור פה?
נאגסנה: אה, אתה רוצה לדעת למה קו 25 לא יעבור?
זנון: כן, אני רוצה לדעת למה קו 25 לא יעבור. אני מאחר בטירוף לשיעור.
נאגסנה: אז אני אגיד לך למה הוא לא יעבור. הוא לא יעבור… כי הוא נוסע כמו צב, זה למה. קו 25 תקוע בפקקים ומלא בנוסעים ונוסע כמו צב.
זנון: צ-א-א-ב! אז תגיד שהוא נוסע כמו צב. זה מסביר הכל.
נאגסנה: מה זה מסביר, גבר-גבר, אחשלו?
זנון: תראה, אם האוטובוס נוסע כמו צב, זה אומר שבדרך לכאן הוא צריך לעבור את יהודה-מכבי, נכון?
נאגסנה: אמת.
זנון: ואם הוא צריך לעבור את יהודה-מכבי, הוא צריך לעבור קודם את מסריק.
נאגסנה: כן.
זנון: ואם הוא צריך לעבור קודם את מסריק, אז הוא צריך לעבור קודם את הסנטר
נאגסנה: אוקיי….
זנון: ואם הוא צריך לעבור את הסנטר, אז הוא צריך לעבור קודם את אלנבי.
נאגסנה: אוקיי, אוקיי, אוקיי. זה מספיק. מה המסר שלך לאומה?
זנון: הנקודה היא שכדי להגיע לכל נקודה שהיא, האוטובוס (או הצב) צריך לעבור חצי מהדרך… ואת החצי של החצי. ואז את החצי של החצי של החצי. ואז את החצי של החצי של החצי של החצי….
נאגסנה: כן, טוב אתה יכול להפסיק כאן. הבנתי את הנקודה.
זנון: בקיצור, אם האוטובוס נוסע כמו צב, ברור שהוא בחיים לא יגיע לכאן, ואנחנו בחיים לא נגיע לאוניברסיטה. אגב, אותו דבר קורה עם החץ. אם אדם יורה חץ, החץ בחיים לא יגיע למטרה. משך מעופו מורכב ממספר אינסופי של רגעי זמן, ובכל אחד מהם הוא ניצב עומד ללא תנועה. אם כך, כיצד ינוע?
נאגסנה: עצור רגע! אני רוצה לרדת לעומק הסוגייה הזאת. איזה מין אדם ירה את החץ? לאיזו עדה הוא שייך? האם הוא פולני, רוסי, עיראקי או שמא טריפוליטאי? איזו מין קשת זו, שמצליחה כך להביס את כל חוקי הדיאלקטיקה? ממה עשוי המיתר? מזנב סוס, זנב תאו או אולי זה סינטטי? אני חייב לדעת את כל התשובות לפני שאנחנו מגיעים לאוניברסיטה!
נאגסנה: אבל אנחנו בחיים לא נגיע ככה לאוניברסיטה!
זנון: למה?
נאגסנה: כי קו 25 עוד לא הגיע.
זנון: טוב, אז מה אתה עושה? איך אתה מגיע לשיעור, ברגל?
נאגסנה: אני? לא, מה פתאום. אני לוקח את המרכבה.

המרכבה איננה בתובה או בצריח, היא איננה בחוליות או בכוונת. אבל היא קיימת ברמה היחסית (ויעידו על כך 3 שנות שירותו הסדיר של כותב הבלוג)

בחיבור שכתבה בחן רב טליה, מוצעת נקודת מבט תל-אביבית, מגובה הכביש, על הפילוסופיה של אסכולת הניאיה ועל הביקורת של נאגארג'ונה. את האיור תרם באהבה, בכשרון רב וברוח הזן שחף בורנשטיין. טליה ושחף, תודה רבה!

סוּטּת הנעת גלגלי האופניים: דיאלוג בין גלגלים

"סמטה פלונית, סמטה אלמונית" הספיק גלגלג'ונה לקרוא תוך כדי רכיבה.
"זה מוצא חן בעיני. היא נטולת שם -
אין לה יומרות לאיזו מהות נצחית, כמו הקינג ג'ורג' הזה,
שנדמה לו שאם קוראים לו ככה אז הוא קיים בפני עצמו.
כל הסמטאות אלמוניות, וכל הגלגלים אלמוניים."

"זה נשמע לי סתם מתחכם," ענה לו הגלגל הקדמי, ניאיה.
"אם כל הגלגלים אלמוניים, אז מי כרגע דיבר אליי? ומי מדבר אליך עכשיו? ומי מניע את האופניים?"

"לא אמרתי שהם לא קיימים. וגם לא שהם קיימים.
אבל הם לא קיימים בפני עצמם. האלמוניות חייבת את ההקשר של הסמטה, ולהפך.
אתה לא "תיסע לאלמונית" כמו שאתה "נוסע לקינג ג'ורג'" – אתה תיסע לסימטה-אלמונית. כל מה שקיים מסביב שוכח את ההקשר שלו, מתוקף השם שלו -
האלמוניות מדגימה את הריקות של כל מה שאתה רואה מסביב.

"לא ייתכן שהכל ריק," התנשף הגלגל הניאיה.
"כי אם הכל ריק, אז איך תיתכן הנסיעה שלנו?
כשגלגל ריק מאויר, הוא לא יכול לנסוע.
אנחנו נוסעים
לא ייתכן שהכל ריק…"

"אתה פשוט לא מבין נכון," ענה הגלגל האחורי, שהעדיף שלא להיקרא בשם לצרכים מתודיים.
הוא השלים את חציית הכביש ועלה על דרך האופניים בשדרות רוטשילד, שחוצה בין שני נתיבי הכביש.
"אם אחד מאיתנו יתפנצ'ר עכשיו, הוא יתרוקן וכבר לא נוכל לנסוע: אנחנו תלויים אחד בשני, וזאת שרוכבת עלינו תלויה בנו.
אם האוויר בגלגל יתרוקן הנסיעה תיעצר,
אבל הריקות לא.
כך, לא נגיע לשומקום (לא הביתה ולא לנירוואנה).
בתוך הפיח קשה לראות ריקות
בתוך עיר ללא הפסקה, אין הפסקה."
הגלגלים נעצרו בחריקה, והרוכבת שלחה יד לבקבוק המים (היא הייתה צמאה)

"לא ייתכן שהכל ריק," התנשף הגלגל הניאיה. "כי אם הכל ריק, אז איך תיתכן הנסיעה שלנו?" אופני-זן, איור: שחף בורנשטיין (tummo)

"על מה אתה מדבר?" לגלג הניאיה
"עכשיו זו הפסקה.
אני יודע, כי אני שומע אותך יותר טוב בלי כל הסיבובים."
"ועכשיו אני צריך לצעוק, כי אנחנו נוסעים. אני יודע, כי אני רואה איך הכל מסתובב.
'עיר ללא הפסקה' זה משפט שקרי.
כי אם היא בת 100, אז היא לא תמיד היתה, ולכן היא גם לא תמיד תהיה.
כמו שגוף שנולד, תמיד ימות.
יום אחד גם תל-אביב תחדל.
'עיר ללא הפסקה' זה משפט שקרי."
"'עיר ללא הפסקה' זה משפט אמיתי איפה ששולטת האמת הקונבנציונאלית -
איפה שבאמצע הלילה מטרטרים אותנו לקנות משהו ב-am:pm, וכל הרחוב מלא באופניים חצי ישנים כמונו.. למעשה, גם לומר 'העיר מפסיקה' זה משפט שקרי. העיר ריקה – היא לא נושאת שום תכונה.
כי מה זו תל-אביב? זה רק שם… ה'תל' תלוי ב'אביב', ה'בודהה' תלוי ב'בורגר'.
האמת המוחלטת היא שאינ-תל-אביב."

"ודאי שיש תל אביב! אני רואה ונושם אותה,
אני שומע עליה, אני משווה אותה לירושלים ויודע שהיא לגמרי אחרת ממנה -
גם כשהיא משתנה וצומחים בה בתים, היא עדיין כאן."

"תגיד, איזו עונה זאת עכשיו?"
– "חורף"
"זה מרגיש לך כמו חורף?"
– "לא…"
"אבל אתה יודע שחורף…"
– "אני מבין לאן אתה מתגלגל, אבל יש התחממות גלובלית, קראתי על זה…"
"כמו שחורף זאת סתם מילה, תל אביב זאת סתם מילה, והיא לא מפסיקה עד שיוצאים ממנה לגמרי, לסדר אחר לגמרי… לכן היא 'ללא הפסקה'. כי עד שלא נרכב למקום בלי פיח, ובלי קונבנציות, ובלי דיבורים -
(הרוכבת נעצרה לשתות שוב)
אז נמשיך להסתובב, ולהיות צמאים באמצע החורף."

"אתה סתם כבד.
למה שלא תהנה מהאחיזה שלך בקרקע, מהבריזה (שמתחדשת כשנוסעים)
מהחורף הנעים הזה,
מהחלק שלך בהנעת האופניים, מהמלאות של האויר בצמיג שלך?
אה?"

נאגארג'ונה הגלגל השתתק.

"מה, זה שאתה שותק זה אומר שניצחת?
זה לא עובד ככה בעולם האמיתי. בטח לא בתל-אביב.
אתה תמשיך להסתובב לנצח, ולבחור לסבול ולשתוק.
(זה נשמע לי מאוד פולני).
אתה יודע מה – אין בעיה. בינתיים אתה תקוע איתי.
אתה לא אוהב מילים, ואני חי ממילים, אז המילה האחרונה היא שלי."

למחרת, נגנב גלגלג'ונה מהאופניים (הוא לא היה קשור למנעול, ופירקו אותו).
קורותיו לא נודעו עוד, ויכול להיות שהוא יצא מהגלגולים בתל-אביב.
הגלגל הניאיה נשאר כאן, ובקרוב הוא יקבל שותף חדש,
(שהוא מקווה שהוא יהיה יותר ורבאלי).

סוף.

שדרות רוטשילד. צילום: יהודית גרעין-כל

]]> http://orenhn.wordpress.com/2010/06/13/%d7%a0%d7%90%d7%92%d7%90%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%9c-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%91-2/feed/ 2 אורן אופני-זן שדרוטשילד http://orenhn.wordpress.com/2010/05/30/%d7%a0%d7%90%d7%92%d7%90%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%9c-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%91-1/ http://orenhn.wordpress.com/2010/05/30/%d7%a0%d7%90%d7%92%d7%90%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%9c-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%91-1/#comments Sun, 30 May 2010 07:22:03 +0000 אורן הנר http://orenhn.wordpress.com/?p=292 ]]> נתברכתי השנה בסטודנטים מוכשרים ויצירתיים, שמהם למדתי רבות. כסיכום לשיעורי התרגיל בפילוסופיה הודית, הזמנתי אותם לכתוב חיבור קצר תחת הכותרת "החיים בתל-אביב", שבו ייערך מפגש בין שני פילוסופים – אחד מהם לפחות, הודי. התוצאות היו בעיני מעניינות ויפות. לשמחתי, הכותבים הסכימו שאפרסם את החיבורים בבלוג.

החיבור הראשון שיעלה כאן נכתב על ידי מעין דגן ומפגיש בין הפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי ובין הפילוסוף נאגארג'ונה, שהפיתוחים הפילוסופיים שלו הולידו את אסכולת "דרך האמצע" (מאדהימקה) של הבודהיזם. מבחינה רעיונית, הדיאלוג הוא בין שתי גישות: הראשונה היא פילוסופיית האבסורד של קאמי. בקצרה, האבסורד הוא הדיסוננס שבין החיפוש האנושי אחר משמעות ופשר לחיים ואחר ערכים ובין היעדרם של משמעות וערכים מוחלטים בעולם. את קאמי מעסיקה השאלה, כיצד ניתן לחיות לאור תחושת האבסורד הזו המלווה את חייו של האדם.

הגישה הפילוסופית השנייה היא תורת הריקות של נאגארג'ונה, שלפיה (גם, על קצה המזלג) אין דבר בעולם שיש לו מהות מוצקה ונצחית. המאפיין של כל דבר שניתן לדבר עליו הוא ה"ריקות" שלו, כלומר אי היכולת למצוא בו גרעין של זהות קבועה. במקום זאת, הדברים בעולם קיימים בתלות הדדית: כל מה שקיים, קיים כמפגש של גורמים אחרים מלבד עצמו, בנקודת זמן מסוימת, ותו לא. מאחר שכל הדברים ריקים מקיום משל עצמם (בסנסקריט: סְוַבְּהַאוַה), הרי שלא יכולה להיות לאדם ידיעה אובייקטיבית (ואולי ידיעה בכלל) של דבר כלשהו בעולם.

וכל זה מוצא ביטוי חי יותר בסיפור הבא…

קפה של שבת בבוקר

משב רוח אפוף מסתורין עטף את תל-אביב בבוקרו של אותו יום שבת סגרירי. פברואר אתם יודעים. קינג ג'ורג פינת הנביאים. בית קפה קטן. לא על צלע הר, אבל בהחלט ליד כיכר. אחד מאותם בתי הקפה, שאתה לא יודע אם מי שיושב בפנים אוהב את עצם הישיבה הרגועה והבוטחת בו, או שאולי יותר את הפוזה שבישיבה כזו. נאגארג'ונה אוהב את בית הקפה הזה. לא משום התדמית שמקום כזה משווה לו. הוא הרי סולד מתדמיות (לכן מתעב את יועץ התדמית / תקשורת / פרסום, ששוכן בדירה ממולו ומנסה להתחמק ממנו כל אימת שקיימת אפשרות כזו). כבר 30 שנה, כל שבת בבוקר, הוא מקפיד להיפגש בבית קפה זה עם חברו אלבר.

כבכל שבת, השכים קום והקדים להגיע לבית הקפה. הוא אוהב את דקות ההמתנה המתוקות לחברו. אז הוא יכול ללגום לגימות קטנות ואיטיות מן האספרסו שלו, ולשקוע בשרעפים עד לביאת חברו. "כרגיל בשבילי" הוא מבקש מהמלצר. "מה שלומך?" שואל אותו המלצר, "אתה נראה מהורהר." "לא, זה לא כלום" ענה לו נאגארג'ונה, "הרהורים בטלים."

לא חלפו שתי דקות וחברו התיישב לצידו. "בוקר טוב, ידידי, מה זו ארשת הפנים שאתה עוטה הבוקר?" חיווה אלבר אל נאגארג'ונה, וכבר הרגיש שזהו הולך להיות בוקר ארוך.

"הכול בסדר, ידידי," חיווה לו נאגארג'ונה בחזרה. הוא ידע שברגע שהוא יפתח בדבריו, קשה יהיה לעצור את השטף.

אלבר קאמי בקפה תל-אביבי (עיבוד תמונה: תום ביגלאייזן)

"נו, באמת," התעצבן אלבר תוך שהוא מסמן למלצר להביא לו את הקפה והקרואסון הרגילים. "אנחנו מכירים כבר 30 שנה. אתה לא יכול לעבוד עלי. ספר את אשר על ליבך." נאגארג'ונה נעץ בו את מבטו החודר, לגם לגימה אחרונה מן האספרסו ופתח בדברים.

מסקנות מטרידות

"ידידי, אני לא יכול להשתחרר מן הנושא שדנו בו בשבוע שעבר. כבר שבוע שלם אני מתהלך בתחושה כבדה של חוסר אונים. אני מרגיש שהמסקנות שלי השתלטו עלי." אלבר הביט בנאגארג'ונה מדבר ולא הזיז שום נים בפניו. הוא ידע כבר מה תהיה תשובתו לספקנותו המשתקת של ידידו, אך רצה לתת לו לסיים את דבריו. "הרי חשפתי בפניך כבר את מסקנתי בדבר ריקותם של הדברים," הוא המשיך, "אין מהות פנימית לשום דבר בעולם, ולכן כל קשר סיבתי הוא חסר מהות. כל קשר סיבתי בעולם הוא רק התחברות והיפרדות בין שני דברים ותו לא."

נאגארג'ונה לגם לגימה מן המים הקרים שהתלוו לאספרסו שלו והמשיך בדבריו. "אני חרד מאוד, אלבר ידידי. אני חושש שלעולם לא נוכל לדעת שום דבר באופן ודאי. השפה הורגת אותנו. היא לא מאפשרת לנו לראות את המציאות כהוויתה. איך אני יכול להמשיך ולחיות את חיי בדרך שחייתי קודם עם תחושה כזו? כאשר חלקתי את תחושותיי עם מספר עמיתים הרגשתי כצלוב. הם כינו אותי ניהיליסט. אותי! ניהיליסט! והרי מה בסך הכול ניסיתי לעשות? לגרום להם לראות את המציאות בצורה חדה יותר. לקחתי את דבריו של הבודהה צעד אחד קדימה וזאת התגובה שאני מקבל.

"והרי טענתי היא פשוטה מאוד: בבורותנו אנו מציירים לנו עולם יפה ומייחסים מהות לכל תהליך שבו אנו לוקחים חלק. אני טוען בפשטות שזו טעות. זהו לא העולם האמיתי שקיים שם בחוץ. קיימת מציאות אמיתית, אך אנו לא יכולים לחוות אותה. חשיבותה של המציאות כפי שאנו חווים אותה כעת בעולם התופעות היא בכך שרק על ידי הבנתה, נוכל להכיר את המציאות העליונה. קיימת תלות הדדית. את זאת אני לא מכחיש. אך היא ריקה. זו היא דרך האמצע שלי. מי שמסוגל יהיה לראות את הריקות הזו, שמהווה את דרך האמצע יוכל למצוא מזור לסבלו ולהשתחרר".

אלבר, שהקשיב בקשב רב לוידויו של ידידו, עמד להגיב לדבריו. נאגארג'ונה, נרגש מאוד, לגם עוד מספר לגימות מן המים ונהנה מעט מהשתיקה שהשתררה במקום. הוא אוהב מאוד את תל-אביב של שבת בבוקר. ההולכים ברחובות נראים לו תמיד אצילים בהתנהלותם השקטה. התנהלות כזו, חשב לעצמו, יכולה להתרחש רק בשעות המוקדמות של השבת. אלבר סיים בינתיים את שאריות הקרואסון, ולאחר שרטן על איכות השירות הירודה בארץ, והבטיח כפי הוא עושה כל שבת כבר למעלה מ-30 שנה, שמחר מבחינתו הוא אורז מזוודות וחוזר לפאריז, התחיל להגיב לדברי ידידו.

האדם האבסורדי

"האזנתי לך ארוכות, ידידי, וכמו שכבר טענתי בפניך בשבוע שעבר, גישתך דומה במקצת לגישתי. הריקות שהיא נחלתך מוגדרת אצלי כאבסורד, כפער בין הצורה שבה המציאות נתפסת על ידינו לבין הצורה שבה היא קימת באמת. אין משמעות אמיתית אובייקטיבית לאירועים בעולם. לא לנו ולא לכוח עליון יש שליטה עליהם. כפי שאמרת, אין סוַדְהַרְוַא לשום דבר בעולם".

"סְוַבְּהַאוַה," תיקן אותו נאגארג'ונה.

"כן, נו, מה זה משנה עכשיו? הבנת למה התכוונתי," רטן אליו בחזרה הצרפתי. "השאלה היא מה אנו, כבני אדם, עושים עם העובדה המרה הזו. כמובן שהאפשרות הקלה היא לוותר על ההתמודדות ולהתאבד. לגמור עם זה וזהו. אך זוהי האפשרות הקלה, ידידי. אני בוחר בהתמודדות. עלינו לנסוך תקווה לחוסר הוודאות שאופף אותנו ולא להישבר תחתיו. על האדם העומד בנקודה המסוימת בעקומת הזמן להודות שהוא ממשיך בה. הוא שייך לזמן, ובאימה התוקפת אותו עיניו רואות בו את האיום שבאויביו. אך אוי, ידידי, המחר, הוא רוצה את המחר, אף שכל כולו חייב היה לדחות אותו. מרד זה של האדם הוא האבסורד. הרצון הבלתי פוסק להמשיך קדימה על אף תלאות הקיום וחוסר הסדר האובייקטיבי בו. האדם האבסורדי הוא אדם המסיק מן האבסורדיות את המסקנות המתחייבות ממנה ואינו נרתע ממנה. על האבסורד, שהוא תולדה של התהום שאין לגשר עליה בין כמיהתו של האדם למצוא משמעות בעולם ובין אי ההיגיון של הדברים בעולם, אי אפשר להתגבר. הוא חזק מאיתנו. היושר האינטלקטואלי מחייב אותנו, ידידי, להתמודד עם הידיעה הצלולה הזו בלי להתחמק ממנה בשום דרך שהיא".

"אבל מה היא המשמעות הפרקטית של דבריך, אלבר ידידי?" שאל אותו נגרג'ונה, "איך בא לידי ביטוי אדם אבסורדי? האם יש לך בראשך אדם כזה, הנלחם בריקותו של העולם ומצליח לקחת את גורלו בידיו וליצוק משמעות בתוכו?"

"סיזיפוס". טיציאן, 1548 - 1549

"בוודאי, ידידי. זכור את סיזיפוס. במיתוס על אודותיו הוטל עליו עינוי שאין לתארו במילים, שבו אדם מפעיל את כל מאודו כדי לא להשיג דבר: לגלגל את האבן ולסייע לה לטפס במעלה המדרון, להעיף אותה למטה, ואז לרדת למקום נפילתה ולהעלותה חזרה אל הפסגות. סיזיפוס מעניין אותי ברגע ירידתו השקטה מן ההר אל המישור כדי לאסוף את האבן הענקית לפני שהוא מעלה אותה בחזרה בפעם המי-יודע-כמה. שמחתו השקטה של סיזיפוס היא בכך שגורלו שייך לו. כמוהו, גם האדם האבסורדי. אם יש גורל אישי, אין גורל עליון, ולפחות אם יש גורל עליון הרי הוא בזוי בעיני האדם. סיזיפוס, כמייצג של האדם הפונה אל חייו, חוזר אל הסלע שלו, מתבונן בסדרת הפעולות נטולות ההקשר שנעשו לגורלו וייחתמו רק עם מותו."

"אל תגיב לכך, ידידי," פונה אלבר לנאגארג'ונה והודף את תגובתו. "אני יודע שדעתנו חלוקה בנוגע לשאלת גלגולי האדם לאחר המוות. לא נצליח לשכנע אחד את השני בכך כעת". והמשיך בתיאור המיתוס אל מול עיניו המשתאות של נאגארג'ונה.

"סיזיפוס סבור שהכול טוב. עולם זה שמעתה אין לו אדון אינו נראה לו חסר ערך או עקר. כל גרגר באבן הוא כשלעצמו עולם. עצם המאבק על הפסגות – די בו כדי למלא את ליבו של האדם. עלינו לתאר את סיזיפוס מאושר, ידידי. אין לנו אפשרות אחרת. זו היא דרכנו היחידה להתמודד עם הריקות / אבסורד הקיומיים."

השעה הראתה כבר על סמוך לצהריים. מזג האוויר השתפר וכך (ואולי בגלל זאת?) גם מצב רוחו של נאגארג'ונה. שני הידידים הוותיקים שילמו את החשבון. אלבר קימץ כהרגלו במתן הטיפ ונאגארג'ונה השלים. הוא תמיד השלים. הם לחצו ידיים ולראשונה זה שנים התחבקו. שנים לאחר הפגישה הזו לא הצליחו להסביר לעצמם מדוע עשו זאת. אולם באותה העת, זו נראתה הפעולה המתבקשת. הם יצאו מבית הקפה, אלבר חבש את הקסקט ופנה לכיוון הכיכר. נאגארג'ונה נשאר כמה רגעים עומד, הרים את ראשו לשמים וחשב על סיזיפוס.

ולמרות חוסר הוודאות לגבי חזרתה של אהובתו, הוא איננו מסוגל להרפות ממנה. הוא מנסה כל דרך אפשרית לזכות שוב בלבה: בדרכי נועם ובאמצעות מניפולציות, במישרין ובעקיפין, וכל זאת במשך תקופה שנראית אינסופית, אך ללא הצלחה. חוסר השקט מופיע אצלו בצורה קיצונית ומועצמת, כפי שחש אדם מאוהב עד טירוף, אך ברמה זו או אחרת זהו חוסר השקט שקיים בחיים בכלל. והקושי להרפות מהאישה הנחשקת הוא רק מקרה בולט של קושי שתוקף אותנו בכל מישורי החיים. לפי הבודהה, זהו בדיוק המקור לסבל המנטאלי שלנו.

מרסל פרוסט

החיים שלנו מלאים בגלים רגשיים של עליות וירידות. הם נעים בין ניגודים של הצלחה וכישלון, שמחה ועצב, תקווה ואכזבה. רגע אחד אנחנו שומעים מילה של הערכה ואנחנו על גג העולם ומיד אחר כך אנחנו עשויים לגלות שאיבדנו חפץ חשוב והשמחה מתחלפת בכעס ובחוסר מנוחה. לפעמים, אנחנו אפילו לא יודעים מה גרם לנו לשינוי במצב הרוח. ללא סיבה נראית לעין, אנחנו קוראים לזה פשוט "יום רע" או "יום טוב". קשה לנו להרפות ולקבל את זה שלכל דבר "טוב" יש סוף. באופן מפתיע, קשה לנו לא פחות לקבל את העובדה שגם הדברים ה"לא טובים" הם ארעיים.

הבודהה הצביע על כך שתהפוכות החיים נובעות מארבעה צמדי ניגודים בסיסיים שמפעילים אותנו. הניגוד הראשון הוא בין רווח והפסד. כאשר, לדוגמה, אנחנו מקבלים מתנה או הנחה, אנחנו חווים התעלות. לעומת זאת, כאשר אנחנו מאבדים רכוש או מפסידים כסף, אנחנו חווים תחושת שפל. הניגוד השני הוא בין פרסום וחוסר הערכה. כשאנחנו מרגישים מקובלים ושאנשים מעריכים אותנו, רוחנו מתרוממת. כאשר אנחנו מרגישים לא מוכרים, לא מוערכים, רוחנו נופלת.

צמד הניגודים השלישי הוא שבח מול גנאי. כאשר מישהו משבח אותנו על מעשה שעשינו או על תכונה שלנו, אנחנו חווים התעלות. כאשר מישהו מבקר אותנו על התנהגות כלשהי, אנחנו חווים תחושת שפל. לבסוף, הנאות החושים מייצרות ניגוד רביעי: הנאה מול כאב. כאשר אנחנו זוכים להנאה חושית, כמו ארוחה טעימה או מגע נעים, רוחנו מתרוממת. כאשר אנחנו מאבדים את ההנאות הללו או כאשר אנחנו פוגשים בתחושה לא נעימה, רוחנו נופלת. לא רק הכסף מסובב את העולם, מסתבר. החיים הארציים, לפי הבודהה, סובבים סביב הנסיונות להשיג רווח, כבוד, מלים נעימות והנאות ולהימנע מהפסד, חוסר הערכה, מלים לא נעימות וכאב.

לפי הבודהיזם, ההיאחזות בניגודים הללו גורמת סבל ואיננה רציונאלית. הנזיר מהא גהוסאננדה שחי בקמבודיה מספר סיפור עַם על איכר שאיבד את הסוסה שלו: "כאשר נעלמה הסוסה, אמרו אנשי הכפר, 'מזל רע!' אולם כאשר הסוסה שבה הביתה עוד ביום למחרת ולצידה סוס טוב וחזק, אמרו אנשי הכפר, 'מזל טוב!' אתמול הם חשבו 'מזל רע,' היום הם חושבים 'מזל טוב.' אתמול הם אמרו 'הפסד,' אך היום הם אומרים 'רווח.' מהי האמת? רווח והפסד הם ניגודים.

"כאשר בנו של האיכר רכב על הסוס האציל," ממשיך הנזיר בסיפורו, "הוא נפל ושבר את רגלו. אז כל האנשים אמרו, 'מזל רע!' פרצה מלחמה עם הכפר הסמוך, וכל הגברים החזקים גויסו. גברים רבים לחמו ומתו בשדה הקרב. מכיוון שבנו של האיכר שבר את הרגל, הוא לא יכול לצאת למלחמה. האם היה זה הפסד או רווח? מזל טוב או מזל רע? מי יכול להגיד?"

הנזיר מהא גהוסאננדה

באחת מדרשותיו, הבודהה הסביר מה ההבדל בין המתרגל המיומן לאדם הרגיל. כאשר אדם רגיל זוכה באחד מהצדדים החיוביים של הניגודים הוא איננו חושב שההנאה מהם היא זמנית, מכילה בתוכה את הזרע של חוסר הסיפוק ונתונה לשינוי. גם כאשר הוא פוגש בצדדים הלא נעימים של הניגודים הוא איננו מהרהר בכך. כאשר אדם כזה זוכה ברווח, רוחו מתרוממת, כאשר הוא מפסיד, רוחו נופלת וכן הלאה.

לעומת זאת, המתרגל המיומן שנתקל ברווח, מהרהר בכך שהרווח הזה הוא זמני, כרוך בחוסר סיפוק ונתון לשינוי. כך הוא מהרהר גם כאשר הפסד נקרה על דרכו. הוא מבין את ארבעת צמדי הניגודים כהווייתם. הוא לא חווה התרוממות רוח כאשר הוא מרוויח או זוכה למלות שבח, ומצד שני רוחו איננה נופלת כאשר הוא מפסיד או כאשר מישהו אומר עליו מילה לא טובה. מי שוויתר על הדברים שהוא אוהב ושונא, אומר הבודהה, יהיה משוחרר מן הסבל, יהיה חופשי מהאפ'ס-אנד-דאון'ס של החיים.

הניסיון מראה שאין "רווח" ללא "הפסד", אין "הצלחה" ללא "כישלון" ואין התאהבות אמתית ללא הפחד לאבד את האהוב. אם אנחנו רוצים לעלות למעלה, אנחנו חייבים לקחת בחשבון שהשלב הבא יהיה לרדת למטה, וכדי לא לרדת למטה, אין ברירה אלא לוותר על ההתרגשות והסערה של הלמעלה. אבל השאלה היא, עד כמה אנחנו באמת מוכנים לוותר על האפ'ס-אנד-דאון'ס. האם היינו רוצים לחיות את חיינו בשלווה בודהיסטית, שאין בה אכזבה, כשלון ופחד, אך גם אין בה התרגשות, ציפייה ולהט? או שעמוק בפנים, אנחנו עדיין מחפשים את הנאות החושים והחיים? הבחירה היא לא קלה אבל בלתי נמנעת. כמו שאומר הנזיר אנטוניו סאטה: "היום כולם רוצים שלום ושלווה. כולם גם רוצים לעשות חיים משוגעים. אבל אי אפשר להשיג שלום ושלווה ולעשות חיים משוגעים ביחד."

השאלה המורכבת באמת נוגעת למימוש של הרעיונות האלה: איך מתנהלים בעולם, בזמן שמרפים מהצלחה וכשלון, רווח והפסד? איך מפתחים שלווה נפשית, לא נקשרים לעליות ולירידות, אך לא מוותרים על השאיפה להשיג את הדברים החשובים לנו? השאלה היא בעצם, האם אפשר לקבל את גישתו של הבודהה לחיים מבלי לוותר על החיים. המלומד ההודי שאנטידווה מציע תשובה באמצעות משפט חוכמה מפורסם: "למה להיות מוטרד ממשהו, אם אפשר לשנות אותו? ומה הטעם להיות מוטרד ממשהו, אם אי אפשר לשנות אותו?" הוא כתב.

שאנטידווה מציע שהוויתור איננו על הדברים בעולם, אלא על הגישה המנטלית הנאחזת בהם. אנחנו יכולים להמשיך לעשות את כל מה שעשינו עד כה ולשאוף להגיע להישגים. אבל את כל זה, ממליץ שאנטידווה, יש לעשות מתוך שמירה על שלווה פנימית וקור רוח, ללא היאחזות בהצלחה וכשלון, ברווח והפסד. אם יש משהו שחשוב לנו לשנות ואפשר לשנות, אז פשוט צריך לפעול להשיג אותו, ללא היאחזות. לעומת זאת, אם יש משהו שחשוב לנו לשנות, אבל אי אפשר לשנות – צריך לקבל זאת ולהרפות.

שאנטידווה פותר את השאלה רק באופן חלקי, כי עדיין נותרת הבעיה, איך אפשר לדעת אם יש טעם לתקן את מה שמפריע לנו או שהגיעה העת להרפות ממנו. עד מתי תנסה להגשים חלום, לפני שתחליט שהוא לא יכול להתממש ותרפה? כמה מאמץ תקדיש כדי לחולל שינוי חברתי, מבלי לדעת אם השינוי הוא בר ביצוע? ועד מתי תנסה לכבוש בשנית את ליבה של אישה נחשקת שעזבה, לפני שתשחרר אותה מלבך?

אפשר שכאן טמונה התשובה: במדינות הבודהיסטיות של אסיה, נזירים מקומיים לוקחים חלק בפרוייקטים גדולים לרווחת הקהילה, כמו בנייה של בתי ספר או מרפאות. הנזירים מקדישים את מירב כוחותיהם וזמנם להצלחת הפרוייקט, אך יודעים להרפות מהצלחה ומכישלון. השאלה אם בסופו של דבר הפרוייקט יישא פרי או ייכשל איננה משחקת אצלם תפקיד.

כאשר זה נוגע לדברים שחשובים לנו, אני מאמין שהתשובה לשאלה, כיצד לקבוע מתי להרפות, כרוכה במתח שהוא לכאורה פרדוקסאלי. התשובה היא: לעולם לא להרפות ולהרפות בכל רגע. לא להרפות מהמאמץ להגשים את המטרות החשובות לנו, אך באותה העת לשחרר את התקווה להצלחה ואת הפחד מכישלון. לנסות עד כמה שניתן, אך לא להיאחז בתוצאה.

מרסל פרוסט בחר שלא הניח למשאלה של גיבורו. הוא ניסה שוב ושוב להחזיר אליו את אהובתו, עד שבסופו של דבר, השתלשלות העניינים פתרה לו את הדילמה, אילו היתה כזו. ברומן, כמו גם במציאות חייו של פרוסט, נוצר מצב שבו לא היה טעם אלא להרפות מהנסיונות ואולי כך נגאל מייסוריו. להבדיל אלפי הבדלות, שאנטידווה, אף הוא מאמין שאין להרים ידיים בכל הנוגע לתכליות חשובות, כמו השחרור מהסבל, גם אם זו משימה שלא תושלם לעולם. וזוהי המשאלה מעוררת ההשראה שהוא מביע: "כל עוד ימשיך להיות חלל וכל עוד ימשיך להתקיים העולם, מי ייתן וגם אני אשאר להדביר את סיבלות העולם".

(פורסם ב-nrg)

אישה עם ספר. פאבלו פיקאסו, 1932