שובר צום: כשהבודהה התחיל לאכול

מבין הדמויות שלוקחות חלק באגדה על חיי הבודהה, זו שמושכת את תשומת לבי בכל פעם מחדש היא דווקא הדמות המשנית ביותר, המאופיינת פחות מכל, שלכאורה אין בה כל זוהר. זוהי סוג'טה, הנערה אשר הציעה לסידהארתה הסגפן קערה של דייסת אורז בחלב, ימים ספורים לפני שזכה בהתעוררות והפך לבודהה.

במסעו הרוחני להפסקת הסבל, כך מספרת האגדה, פנה סידהארתה לתרגול של סיגופים ועינוי עצמי וצמצם בהדרגה את כמות המזון שנכנס לפיו עד שלבסוף הסתפק בגרגר אורז אחד ליום. הוא הפך כחוש, חלש, כולו עור ועצמות, עד שבאחד הימים כאשר ירד לרחוץ בנהר, כוחו הכזיב והוא לא הצליח לעלות אל הגדה. הוא ניתלה על ענף של עץ שצמח בסמוך וניסה לחלץ את עצמו, אך מעד ונפל. ואז, כבמטה קסם, הגיחה לה אל תוך העלילה סוג'טה, כיבדה את הסגפן המצומק בקערית של דייסת אורז שהשיבה לו את כוחותיו, והמשיכה בדרכה. לאחר שאכל מן הדייסה, הבין סידהארתה כי סגפנות איננה מוליכה לשחרור מן הסבל ובחר בדרך אחרת, דרך האמצע, אשר הובילה אותו הישר אל ההתעוררות.

סוג'טה איננה נחשבת לגיבורת על, לא מורעפים עליה סופרלטיבים ואף לא מיוחסת לה חמלה גדולה. היא מתוארת כלא יותר מאשר נערה פשוטה, בת לברהמינים מן הכפר הסמוך, שעברה במקום. ככל הנראה, היא גם היחידה בכל הסיפור הרוחני הזה שאין לה כל עניין אישי בהישג רוחני. ועם זאת, שמה נחקק לעד, עובר מדור לדור וידוע לכל נזיר בודהיסטי. אז מה בכל זאת עשתה סוג'טה ומדוע זכתה ששמה יוזכר בסיפור? הנערה סוג'טה עשתה דבר אחד פשוט: היא העניקה לבודהה את המזון המתאים במידה המדוייקת, מה שאיפשר לו להמשיך להתפתח ולהגיע להישגים רוחניים.

סוג'טה מציעה דייסת אורז לסידהארתה

למזון שאנחנו צורכים יש השפעה רבה על התרגול הרוחני. למעשה, יש לו משמעות גדולה מזו בהרבה – לפי הבודהה, המזון הופך אותנו למי שאנחנו. הכוונה איננה רק לאוכל ומשקה, כי אם גם, ואולי בעיקר, לתזונה הרוחנית שלנו. הבודהה לימד שישנן ארבע הזנות המשפיעות על איך שהחיים שלנו ניראים. ארבע ההזנות הללו יכולות לתרום לאושר שלנו או לייצר סבל, לקדם אותנו בדרך הרוחנית או לעכב אותנו, ובסופו של דבר, להוביל אותנו לשחרור מן הסבל או לשמור אותנו עמוק עמוק בתוך הסמסרה.

ההזנה הראשונה שעליה דיבר הבודהה היא המזון והמשקה הפיזיים שאנחנו צורכים. הררי עיתונים וספרי דיאטה, מאז כתבי האיור-ודה ועד ימינו, מצביעים על החשיבות של המזון הפיזי לאורח חיים בריא ולתודעה שלווה ומאושרת. מבט עמוק יותר אל תוך האוכל שנמצא על הצלחת חושף את התלות ההדדית שבינינו ובין העולם מסביב ומראה כי המזון שלנו יכול להיות מקור לחמלה או מקור לכאב וסבל.

הנזיר הויטנאמי תיך נהאת האן מזכיר תמיד שבזמן לעיסת המזון, חשוב לשמור על מודעות למרכיבים השונים שלו: חתיכה של גזר, שעועית, חתיכת טופו. בכל אחד מהם, הוא מסביר, נמצא היקום כולו. כדי שיצמח הגזר, למשל, דרושים אינספור תנאים, כמו השמש, הגשם, האדמה והאיכר שמעבד את האדמה, ובדרך מהשדה אל הצלחת דרושים אינספור תנאים נוספים: משאית האספקה, נהג המשאית, מערכת הכבישים, המוכרים בשוק או בסופר ועוד ועוד. המזון שמונח על השולחן שלנו עובר דרך ארוכה ורבים האנשים אשר עומלים עליו.

הנזיר תיך נהאת האן

במודעות למזון שאנחנו צורכים, אנחנו ערים לסבל הבלתי נמנע שכרוך בייצורו ומנסים לצמצם אותו. אפילו בתהליך הגידול והייצור של מזון צמחי כרוכה מידה מסוימת של סבל, למשל, במותם של חרקים שונים. כפי שהבין הבודהה, אין זה אומר שצריך להפסיק להזין את הגוף, אך אם נדע כיצד לייצר ולצרוך את המזון שלנו בצורה כזאת שתפחית אלימות והרס ותמזער את סבלם של היצורים החיים, הוא יהפוך מקור לחמלה. האוכל יהיה אז אמצעי להתפתחות רוחנית.

ההזנה השניה שמונה הבודהה נוגעת לרוח והיא ההזנה של נתוני החושים. במהלך חיינו אנחנו חשופים לאינספור גירויים חושיים, בעיקר דרך חוש הראיה וחוש השמיעה, אבל גם באמצעות הריח, הטעם והמישוש, והחוש הפנימי שמודע לרעיונות ולמחשבות. נראה שהיום יותר מאי פעם, העולם שמסביב עושה עבודה מוצלחת במיוחד בניסיון לזכות בתשומת הלב שלנו על ידי גירויים חושיים. פרסומות, כותרות עיתונים, סטטוסים בפייסבוק – עוד ועוד מסרים מכל עבר.

כל עוד אנו חיים, אי אפשר כמובן להפסיק את המגע הזה בין החושים ובין העולם (על כל פנים, עדיף שלא). אי אפשר גם לעצור את הרשמים. אולם, בעזרת תשומת לב ומודעות, אנחנו יכולים לבחור איזו תזונה חושית לצרוך: כזו שמעודדת תאווה, שנאה ובורות או כזו שמטפחת חמלה, דאגה לזולת וחוכמה.

רוב המזון החושי שמצוי בהישג יד איננו מגיע אלינו מידיים מודעות או חומלות. התוכניות בטלוויזיה, הסרטים בקולנוע ודברי הפרשנות ברדיו הם לא יותר מאשר השתקפות של התודעות המייצרות אותם. בדרך כלל, מדובר בתודעות רגילות ולא מודעות, שתוצריהן משמרים השקפות ארציות. אבל אנחנו מצידנו יכולים לבחור להזין את עצמנו גם ברשמים אחרים, אשר יטפחו בנו רגשות מועילים. להקשיב לשיחות דהרמה, למשל, או להיות בסביבת אנשים שמנסים לתרגל ולפתח את התודעה לכיוונים חיוביים.

את ההזנה של נתוני החושים משלימה הזנה פנימית, כלומר כזו שאנחנו מספקים לעצמנו: ההזנה של המודעויות. מודעויות החושים (viññāṇa) הן הכלי שבאמצעותו אנחנו מכירים את העולם ובהן טמון הכח לבחור כיצד להתייחס אל הגירויים שמגיעים ממנו. הגירויים החושיים שבהם אנחנו פוגשים, מעוררים את התחושות שלנו. תחושות אלו עשויות להיות נעימות, לא נעימות או נייטרליות והן המקור לתשוקה כלפי דברים בעולם או דחייה מהם. מודעויות המגובות ברגשות עוכרים תורמות לצמיחה של תודעה בלתי מרוסנת ובלתי מסופקת, המהווה מקור לסבל. הזנה נכונה של המודעויות, מתוך הבנה עמוקה שהתפיסות הן ארעיות וכרוכות בחוסר סיפוק, תאפשר לנו לרסן את התודעה, ובדרך זו להפוך אותה לשלווה ויציבה. מודעויות מועילות יכילו אהבה חברית וחמלה, נדיבות וסבלנות, שמחה בשמחת הזולת וחוכמה.

ההזנה הרביעית שמציין הבודהה היא הכוונות או הרציות. זוהי גם כן הזנה שמקורה הוא במידה רבה פנימי. מאחורי כל מחשבה, אמירה או מעשה שלנו ניצבת כוונה. הכוונות יכולות להיות חיוביות, שליליות או נייטרליות, ובכל מקרה, הן הופכות להרגל ונוטות לשכפל ולהעצים את עצמן. לעתים הכוונות שלנו הן שחזור של כוונות מהעבר, לעתים קרובות הן מהדהדות אמונות של הסביבה שהטמענו. כלומר, כוונות שהיו "שייכות" פעם להורים, למשפחה, לחברה, למדינה ועכשיו, אם התכוונו או לא, הן גם "שלנו". יש בכך ביטוי נוסף לתלות ההדדית שמאפיינת את הקיום שלנו.

תרגול של קשב ותשומת לב הכרחי כדי להזין את ההיבט הזה של חיינו בכוונות מועילות. ללא מודעות, קל להיגרר למעשים שבבסיסם כוונות לא מועילות או למעשים שאין מאחוריהם כל תכלית מוגדרת וברורה, פשוט כי אנחנו חיים את חיינו על "טייס אוטומטי". ואחרי הכל, מה הופך אותנו לאדם שהננו אם לא הכוונות שבהן אנחנו מורגלים? שיר קצר ויפה של מחבר אנונימי אומר:

זְרַע מחשבה – ותקצור מעשה;

זְרַע מעשה – ותקצור הרגל;

זְרַע הרגל – ותקצור אופי;

זְרַע אופי – ותקצור גורל.

זאת הבין הבודהה היטב, כאשר הסביר שהקארמה אינה אלא הכוונה שמאחורי המחשבות, המלים והמעשים שלנו. בסופו של דבר, ארבע ההזנות הן תזכורת לכך שאנו מצויים בשינוי מתמיד ויכולים לבחור כיצד לעצב את עצמנו, במובן החומרי ובמובן הרוחני, אם רק נהיה מודעים לגורמים שמחוללים בנו את השינוי. זוהי המלצה לברור את ההזנות שאנחנו מספקים לגוף ולתודעה שלנו, מאחר והמזון החומרי, נתוני החושים, המודעויות והכוונות הן שיקבעו באיזה כיוון נלך – אל דלות רוחנית וחוסר סיפוק או אל השלווה וההתעוררות.

אגב, מסורת מאוחרת מספרת כי בבוקרו של אותו היום שבו ירד הבודהה לרחוץ בנהר, סוג'טה נשאה תפילה לרוח משגיחה, אשר שכנה בעץ מסויים בקרבת מקום. בתפילה ביקשה למצוא בעל ממעמד דומה לשלה ולהביא לעולם ילד. כמנחת הודיה לרוח המשגיחה בישלה סוג'טה דייסת אורז בחלב, וכאשר התבשיל היה מוכן, שלחה את אחת הנערות המשרתות לנקות את השטח שמסביב לעץ.

הנערה חזרה אל סוג'טה בריצה ודיווחה כי הרוח שעבורה מיועדת המנחה, הופיעה ומחכה כבר במקום. סוג'טה הנרגשת יצאה מיד מן הבית, נושאת על כפיה את דייסת האורז. הרוח המשגיחה אמנם עמדה שם לצד העץ, כפי שאמרה המשרתת, אך נראתה יותר כמו אדם מצומק ודהוי. סוג'טה הגישה לדמות המסתורית את המינחה ומשהשיגה את מבוקשה, חזרה לבית, מאושרת מכף רגל ועד ראש מכך שבקרוב תזכה בבעל ובילד. סידהארתה, לעומת זאת, אכל מן הדייסה, הבין שהפתרון לבעיית הסבל אינו בסגפנות, והשאר הוא כבר היסטוריה.

(פורסם ב-nrg)

מודעות פרסומת

נאגסנה בתל-אביב

הדימוי השכיח ביותר בבודהיזם לעקרון הלא-עצמי הוא ככל הנראה דימוי המרכבה (או בגרסה המודרנית – דימוי האוטו). את הדימוי הזה מציע הבודהה עוד בקאנון הפאלי, אך אחד השימושים המוכרים שלו מופיע ביצירה הפוסט-קאנונית "שאלותיו של המלך מילינדה" (Milinda Pañha). הרעיון הוא כזה: כאשר לוקחים מרכבה ומנסים לזהות היכן היא נמצאת באמצעות מהלך אנליטי, מגלים שלא ניתן למצוא אותה. אנחנו רואים גלגלים, מושכות, מושבים, מלמד (כן, יש דבר כזה. חפשו במילון) וכן הלאה, אך אף אחד מהם אינו המרכבה. הרי הגלגל הוא גלגל, לא מרכבה. והמושכות הן מושכות, לא מרכבה. את המרכבה לא ניתן למצוא באף אחד מהחלקים שלה וגם לא מחוץ להם.

המשל הזה, משל המרכבה, בא להדגים כיצד האדם הוא חסר זהות עצמית וקבועה. נאגסנה, הנזיר המספר את המשל, איננו נמצא בשיער ראשו (הרי זה שיער ראשו של נאגסנה, הוא "שייך" לנאגסנה, ועל כן אינו יכול להיות נאגסנה עצמו). הוא אינו נמצא בעיניים, בציפורניים או במוח (שכן זהו המוח של נאגסנה ולא יכול להיות נאגסנה עצמו) וגם לא בהרגשות, במחשבות וכן הלאה. לכן, בניתוח עמוק מתגלה שאין מרכבה, אין נאגסנה וגם אין פוסט על נאגסנה.

מהלך פילוסופי דומה, אם כי מכוון למטרות אחרות עושה הפילוסוף היווני זנון, תלמידו של פרמנידס. זנון ביקש להראות כי תנועה היא אשלייה, טעות של החושים, וכי אין לה בסיס לוגי. לשם כך ניסח כמה פרדוקסים, שבאים להראות כי התנועה איננה מן האפשר. אחד הפרדוקסים האלו הוא פרדוקס אכילס והצב:

הפרדוקס (כך מספרים חברינו, עורכי הערך בוויקיפדיה. ואנחנו מודים להם על כך) מתאר תחרות ריצה בין האצן האגדי, אכילס, לבין צב: אכילס רץ במהירות 10 מטרים לשנייה, פי עשרה מהר יותר מן הצב ולכן הוא מחליט להתחשב בצב ונותן לו יתרון של 100 מטרים בתחילת התחרות. מניסיון החושים ברור שאכילס יעבור את הצב תוך זמן קצר, אך לטענתו של זנון – בתנאים אלה אכילס לעולם לא ישיג את הצב.

הסיבה לכך היא שבזמן שאכילס יעבור את 100 המטרים הראשונים ויגיע אל נקודת ההתחלה של הצב, הצב יתקדם עוד 10 מטרים, ולכן הוא עדיין יקדים את אכילס. כאשר אכילס ימשיך ויעבור את 10 המטרים הנוספים, הצב כבר יעבור עוד מטר, ושוב יקדים אותו. וכך הלאה, עד שאכילס מגיע לנקודה בה היה הצב קודם, הצב כבר מתקדם לנקודה רחוקה יותר. לכן, אכילס ילך ויתקרב אל הצב, אך לעולם לא יוכל להשיג אותו.

הצלחתי למצוא מאמר מאת יובל אידו טל, ובו הוא תרגם לעברית את משל המרכבה (חפשו תחת כותרת המשנה "הכל חולף").

ואיך קשור החץ שבסיפור? הנה

הו, אז א' (שביקש להישאר בעילום שם) כתב דו-שיח משעשע שמפגיש בין נאגסנה ובין זנון בתחנת אוטובוס בדרך לאוניברסיטת תל-אביב.

בתחנת האוטובוס


זנון: סליחה. [ממתין כמה שניות] סליחה? [ממתין] סליחה!!
נאגסנה: [מסיר את האוזניות] מה? מה?! אתה לא רואה שאח שלך שומע מוזיקה באם.פי?
זנון: סליחה, אח שלי. לא שמתי לב.
נאגסנה: טוב, נו, מה רצית?
זנון: אה… האוטובוס עבר?
נאגסנה: איזה?
זנון: 25. קו 25 עבר?
נאגסנה: לא, לא עבר. [עוצר] וגם לא יעבור.
זנון: למה לא יעבור? מה קרה הפעם? חפץ חשוד? רכבת קלה? ביקור של נשיא ארה"ב?
נאגסנה: [במבט משתומם] גבר, מאיפה נפלת אתה? זה תל-אביב פה, לא ירושלים. אין נשיאים… אין ערבים, אין פיגועים.
זנון: תגיד לי, אתה פשיסט?
נאגסנה: פשיסט – למה? בודהיסט!
זנון: בודהיסט?? אז מה הסיפור עם "אין ערבים, אין פיגועים"?
נאגסנה: ברמה המוחלטת, אח שלי, ברמה המוחלטת אני מדבר איתך. אין נשיאים, אין ערבים, אין פיגועים. כל אלה אינם יותר ממושגים כלליים שמובנים לכל, כינויים מעשיים לצרכים ענייניים. לא משתמע מהשימוש במילים אלו קיומן של יישויות פרטיות קבועות. קח אותי למשל.
זנון: נו.
נאגסנה: שמי הוא נאגסנה, אך היכן נמצא נאגסנה? האם הוא באם.פי.3?
זנון: לא.
נאגסנה: האם הוא במרלבורו לייט?
זנון: לא.
נאגסנה: האם הוא בפירסינג בגבה?
זנון: לא ולא.
נאגסנה: האם הוא בפירסינג בלשון?
זנון: גם לא.
נאגסנה: האם הוא בפירסינג ב…?
זנון: בפירסינג ב… לא… לא, הוא גם לא שם.
נאגסנה: האם הוא בשיער, בציפורניים, בשיניים או בעור? האם הוא במודעות? האם הוא בתחושות?
זנון: כלל וכלל לא.
נאגסנה: אם כך, היכן אני? היכן נאגסנה?
זנון: ובכן, אינני מוצא שום נאגסנה.
נאגסנה: אתה רואה, אח שלי, אין נאגסנה, אין נשיאים, אין פיגועים.

תחנת אוטובוס. לא מצליחים לראות את נאגסנה וזנון? זה בגלל שהם לא באמת נמצאים שם.

זנון: אז גם אין אוטובוסים? זה מה שאתה אומר? אין אוטובוסים? בגלל זה הוא לא בא, קו 25?
נאגסנה: לא, זה דווקא יש. יש אוטובוסים.
זנון: לא הבנתי. יש אוטובוסים ברמה המוחלטת או ברמה היחסית?
נאגסנה: ברמת העקרון, יש אוטובוסים ברמת העקרון.
זנון: טוב, אז אתה מוכן כבר להגיד למה קו 25 לא יעבור פה?
נאגסנה: אה, אתה רוצה לדעת למה קו 25 לא יעבור?
זנון: כן, אני רוצה לדעת למה קו 25 לא יעבור. אני מאחר בטירוף לשיעור.
נאגסנה: אז אני אגיד לך למה הוא לא יעבור. הוא לא יעבור… כי הוא נוסע כמו צב, זה למה. קו 25 תקוע בפקקים ומלא בנוסעים ונוסע כמו צב.
זנון: צ-א-א-ב! אז תגיד שהוא נוסע כמו צב. זה מסביר הכל.
נאגסנה: מה זה מסביר, גבר-גבר, אחשלו?
זנון: תראה, אם האוטובוס נוסע כמו צב, זה אומר שבדרך לכאן הוא צריך לעבור את יהודה-מכבי, נכון?
נאגסנה: אמת.
זנון: ואם הוא צריך לעבור את יהודה-מכבי, הוא צריך לעבור קודם את מסריק.
נאגסנה: כן.
זנון: ואם הוא צריך לעבור קודם את מסריק, אז הוא צריך לעבור קודם את הסנטר
נאגסנה: אוקיי….
זנון: ואם הוא צריך לעבור את הסנטר, אז הוא צריך לעבור קודם את אלנבי.
נאגסנה: אוקיי, אוקיי, אוקיי. זה מספיק. מה המסר שלך לאומה?
זנון: הנקודה היא שכדי להגיע לכל נקודה שהיא, האוטובוס (או הצב) צריך לעבור חצי מהדרך… ואת החצי של החצי. ואז את החצי של החצי של החצי. ואז את החצי של החצי של החצי של החצי….
נאגסנה: כן, טוב אתה יכול להפסיק כאן. הבנתי את הנקודה.
זנון: בקיצור, אם האוטובוס נוסע כמו צב, ברור שהוא בחיים לא יגיע לכאן, ואנחנו בחיים לא נגיע לאוניברסיטה. אגב, אותו דבר קורה עם החץ. אם אדם יורה חץ, החץ בחיים לא יגיע למטרה. משך מעופו מורכב ממספר אינסופי של רגעי זמן, ובכל אחד מהם הוא ניצב עומד ללא תנועה. אם כך, כיצד ינוע?
נאגסנה: עצור רגע! אני רוצה לרדת לעומק הסוגייה הזאת. איזה מין אדם ירה את החץ? לאיזו עדה הוא שייך? האם הוא פולני, רוסי, עיראקי או שמא טריפוליטאי? איזו מין קשת זו, שמצליחה כך להביס את כל חוקי הדיאלקטיקה? ממה עשוי המיתר? מזנב סוס, זנב תאו או אולי זה סינטטי? אני חייב לדעת את כל התשובות לפני שאנחנו מגיעים לאוניברסיטה!
נאגסנה: אבל אנחנו בחיים לא נגיע ככה לאוניברסיטה!
זנון: למה?
נאגסנה: כי קו 25 עוד לא הגיע.
זנון: טוב, אז מה אתה עושה? איך אתה מגיע לשיעור, ברגל?
נאגסנה: אני? לא, מה פתאום. אני לוקח את המרכבה.

המרכבה איננה בתובה או בצריח, היא איננה בחוליות או בכוונת. אבל היא קיימת ברמה היחסית (ויעידו על כך 3 שנות שירותו הסדיר של כותב הבלוג)

נאגארג'ונה בתל-אביב (2)

אסכולת הניאיה היתה אחת מהאסכולות הקלאסיות בפילוסופיה ההודית. הגישה שלה כלפי הכרת המציאות היא ראליסטית נאיבית, כלומר ההוגים של הניאיה אחזו בעמדה שהתפיסות החושיות שלנו מייצגות בצורה מדויקת את הדברים הנתפסים, ממש כפי שהם קיימים במציאות. לעומת זאת, כמה מההוגים הבודהיסטיים, ובראשם נאגארג'ונה, סברו את ההפך הגמור: המציאות איננה קיימת כפי שאנחנו תופסים אותה. במיוחד, לדברים אין מהות שאפשר לדעת ולתודעה יש חלק חשוב בהבניית המציאות הנתפסת. בין הניאיה ובין ההוגים הבודהיסטים התחולל קרב מוחות פילוסופי שנמשך כמה מאות של שנים, כאשר הניאיה מבקשת לבסס את מהימנותם של אמצעי ההכרה בזמן שהבודהיסטים מבקשים להטיל בה ספק.

בחיבור שכתבה בחן רב טליה, מוצעת נקודת מבט תל-אביבית, מגובה הכביש, על הפילוסופיה של אסכולת הניאיה ועל הביקורת של נאגארג'ונה. את האיור תרם באהבה, בכשרון רב וברוח הזן שחף בורנשטיין. טליה ושחף, תודה רבה!

סוּטּת הנעת גלגלי האופניים: דיאלוג בין גלגלים

"סמטה פלונית, סמטה אלמונית" הספיק גלגלג'ונה לקרוא תוך כדי רכיבה.
"זה מוצא חן בעיני. היא נטולת שם –
אין לה יומרות לאיזו מהות נצחית, כמו הקינג ג'ורג' הזה,
שנדמה לו שאם קוראים לו ככה אז הוא קיים בפני עצמו.
כל הסמטאות אלמוניות, וכל הגלגלים אלמוניים."

"זה נשמע לי סתם מתחכם," ענה לו הגלגל הקדמי, ניאיה.
"אם כל הגלגלים אלמוניים, אז מי כרגע דיבר אליי? ומי מדבר אליך עכשיו? ומי מניע את האופניים?"

"לא אמרתי שהם לא קיימים. וגם לא שהם קיימים.
אבל הם לא קיימים בפני עצמם. האלמוניות חייבת את ההקשר של הסמטה, ולהפך.
אתה לא "תיסע לאלמונית" כמו שאתה "נוסע לקינג ג'ורג'" – אתה תיסע לסימטה-אלמונית. כל מה שקיים מסביב שוכח את ההקשר שלו, מתוקף השם שלו –
האלמוניות מדגימה את הריקות של כל מה שאתה רואה מסביב.

להמשיך לקרוא

נאגארג'ונה בתל-אביב (1)

נתברכתי השנה בסטודנטים מוכשרים ויצירתיים, שמהם למדתי רבות. כסיכום לשיעורי התרגיל בפילוסופיה הודית, הזמנתי אותם לכתוב חיבור קצר תחת הכותרת "החיים בתל-אביב", שבו ייערך מפגש בין שני פילוסופים – אחד מהם לפחות, הודי. התוצאות היו בעיני מעניינות ויפות. לשמחתי, הכותבים הסכימו שאפרסם את החיבורים בבלוג.

החיבור הראשון שיעלה כאן נכתב על ידי מעין דגן ומפגיש בין הפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי ובין הפילוסוף נאגארג'ונה, שהפיתוחים הפילוסופיים שלו הולידו את אסכולת "דרך האמצע" (מאדהימקה) של הבודהיזם. מבחינה רעיונית, הדיאלוג הוא בין שתי גישות: הראשונה היא פילוסופיית האבסורד של קאמי. בקצרה, האבסורד הוא הדיסוננס שבין החיפוש האנושי אחר משמעות ופשר לחיים ואחר ערכים ובין היעדרם של משמעות וערכים מוחלטים בעולם. את קאמי מעסיקה השאלה, כיצד ניתן לחיות לאור תחושת האבסורד הזו המלווה את חייו של האדם.

הגישה הפילוסופית השנייה היא תורת הריקות של נאגארג'ונה, שלפיה (גם, על קצה המזלג) אין דבר בעולם שיש לו מהות מוצקה ונצחית. המאפיין של כל דבר שניתן לדבר עליו הוא ה"ריקות" שלו, כלומר אי היכולת למצוא בו גרעין של זהות קבועה. במקום זאת, הדברים בעולם קיימים בתלות הדדית: כל מה שקיים, קיים כמפגש של גורמים אחרים מלבד עצמו, בנקודת זמן מסוימת, ותו לא. מאחר שכל הדברים ריקים מקיום משל עצמם (בסנסקריט: סְוַבְּהַאוַה), הרי שלא יכולה להיות לאדם ידיעה אובייקטיבית (ואולי ידיעה בכלל) של דבר כלשהו בעולם.

וכל זה מוצא ביטוי חי יותר בסיפור הבא…

קפה של שבת בבוקר

משב רוח אפוף מסתורין עטף את תל-אביב בבוקרו של אותו יום שבת סגרירי. פברואר אתם יודעים. קינג ג'ורג פינת הנביאים. בית קפה קטן. לא על צלע הר, אבל בהחלט ליד כיכר. אחד מאותם בתי הקפה, שאתה לא יודע אם מי שיושב בפנים אוהב את עצם הישיבה הרגועה והבוטחת בו, או שאולי יותר את הפוזה שבישיבה כזו. נאגארג'ונה אוהב את בית הקפה הזה. לא משום התדמית שמקום כזה משווה לו. הוא הרי סולד מתדמיות (לכן מתעב את יועץ התדמית / תקשורת / פרסום, ששוכן בדירה ממולו ומנסה להתחמק ממנו כל אימת שקיימת אפשרות כזו). כבר 30 שנה, כל שבת בבוקר, הוא מקפיד להיפגש בבית קפה זה עם חברו אלבר.

כבכל שבת, השכים קום והקדים להגיע לבית הקפה. הוא אוהב את דקות ההמתנה המתוקות לחברו. אז הוא יכול ללגום לגימות קטנות ואיטיות מן האספרסו שלו, ולשקוע בשרעפים עד לביאת חברו. "כרגיל בשבילי" הוא מבקש מהמלצר. "מה שלומך?" שואל אותו המלצר, "אתה נראה מהורהר." "לא, זה לא כלום" ענה לו נאגארג'ונה, "הרהורים בטלים."

להמשיך לקרוא

להחזיר את אלברטין

ברומן "אלברטין איננה", מתאר הסופר הצרפתי מרסל פּרוּסט מצב שבוודאי ישמע מוכר לרבים: הוא מתאר את הלוך נפשו של אדם מאוהב, אשר נינטש באחת על ידי אהובתו. מהרגע שבו נודע לו כי ארזה את חפציה ועזבה, עולמו מתערער. הוא נישא בתנודות של ייאוש ותקווה, כאב והקלה, לסירוגין, עם כל מחשבה חדשה עליה. כאשר הוא מדמיין את האפשרות שהיא מבלה כעת עם מישהו אחר (או מישהי אחרת), רוחו מתייסרת מקנאה ונופלת. כאשר נדמה לו שמאמציו להשיב אותה אליו נושאים פרי, רוחו מתרוממת שוב והוא מתמלא תקווה. עד לסימן הלא מעודד הבא.

ולמרות חוסר הוודאות לגבי חזרתה של אהובתו, הוא איננו מסוגל להרפות ממנה. הוא מנסה כל דרך אפשרית לזכות שוב בלבה: בדרכי נועם ובאמצעות מניפולציות, במישרין ובעקיפין, וכל זאת במשך תקופה שנראית אינסופית, אך ללא הצלחה. חוסר השקט מופיע אצלו בצורה קיצונית ומועצמת, כפי שחש אדם מאוהב עד טירוף, אך ברמה זו או אחרת זהו חוסר השקט שקיים בחיים בכלל. והקושי להרפות מהאישה הנחשקת הוא רק מקרה בולט של קושי שתוקף אותנו בכל מישורי החיים. לפי הבודהה, זהו בדיוק המקור לסבל המנטאלי שלנו.

מרסל פרוסט

החיים שלנו מלאים בגלים רגשיים של עליות וירידות. הם נעים בין ניגודים של הצלחה וכישלון, שמחה ועצב, תקווה ואכזבה. רגע אחד אנחנו שומעים מילה של הערכה ואנחנו על גג העולם ומיד אחר כך אנחנו עשויים לגלות שאיבדנו חפץ חשוב והשמחה מתחלפת בכעס ובחוסר מנוחה. לפעמים, אנחנו אפילו לא יודעים מה גרם לנו לשינוי במצב הרוח. ללא סיבה נראית לעין, אנחנו קוראים לזה פשוט "יום רע" או "יום טוב". קשה לנו להרפות ולקבל את זה שלכל דבר "טוב" יש סוף. באופן מפתיע, קשה לנו לא פחות לקבל את העובדה שגם הדברים ה"לא טובים" הם ארעיים.

הבודהה הצביע על כך שתהפוכות החיים נובעות מארבעה צמדי ניגודים בסיסיים שמפעילים אותנו. הניגוד הראשון הוא בין רווח והפסד. כאשר, לדוגמה, אנחנו מקבלים מתנה או הנחה, אנחנו חווים התעלות. לעומת זאת, כאשר אנחנו מאבדים רכוש או מפסידים כסף, אנחנו חווים תחושת שפל. הניגוד השני הוא בין פרסום וחוסר הערכה. כשאנחנו מרגישים מקובלים ושאנשים מעריכים אותנו, רוחנו מתרוממת. כאשר אנחנו מרגישים לא מוכרים, לא מוערכים, רוחנו נופלת.

צמד הניגודים השלישי הוא שבח מול גנאי. כאשר מישהו משבח אותנו על מעשה שעשינו או על תכונה שלנו, אנחנו חווים התעלות. כאשר מישהו מבקר אותנו על התנהגות כלשהי, אנחנו חווים תחושת שפל. לבסוף, הנאות החושים מייצרות ניגוד רביעי: הנאה מול כאב. כאשר אנחנו זוכים להנאה חושית, כמו ארוחה טעימה או מגע נעים, רוחנו מתרוממת. כאשר אנחנו מאבדים את ההנאות הללו או כאשר אנחנו פוגשים בתחושה לא נעימה, רוחנו נופלת. לא רק הכסף מסובב את העולם, מסתבר. החיים הארציים, לפי הבודהה, סובבים סביב הנסיונות להשיג רווח, כבוד, מלים נעימות והנאות ולהימנע מהפסד, חוסר הערכה, מלים לא נעימות וכאב.

להמשיך לקרוא

הרצון החופשי של האיש עם המקל

כששאנטידווה ישב לעשות מדיטציה על הכעס, עלו לו כל מיני מחשבות. אחת מהן היא שאין הגיון לכעוס על אדם שפוגע בך כאשר הוא מצוי בלהט השנאה. הכעס, שאנטידווה ידע היטב, הוא רגש שפירושו לרצות ברעתו של גורם המאיים עליך, בגוף או בנפש. בדרך כלל, הכעס מופנה כלפי בני אדם או יצורים חיים בכלל. להם אנו מייחסים אחריות על מעשיהם. אבל כדי לנטרל את כעס, שאנטידווה מציע להסתכל על הסיטואציה מזווית שונה, זווית אשר מצמצמת את חלקו של מבצע הפעולה. כדוגמה הוא מציג סיטואציה שבה אדם היכה אותנו באמצעות מקל.

"אם אכעס על האוחז במקל, אף על פי שמי שפגע בי היה המקל," הוא כותב בפרק על הסבלנות מתוך הבודהיצ'ריאווטארה, "אז מאחר שזה שביצע את הפשע, אף הוא משני לפעולה, והוא בתורו מונע מכוח השנאה, הרי שעליי לכעוס על השנאה, במקום זאת."

במלים אחרות, שאנטידווה מציע להיות עקבי בחשיבה. אם אני כועס על מי שגרם לי את הכאב, עליי ללכת עד הסוף, אל המקור עצמו, שהוא לא האדם אלא השנאה. זהו מהלך שכלי שתכליתו העיקרית היא שינוי פסיכולוגי: אם אני מצליח להעתיק את מוקד הכעס מן האדם אל השנאה, האדם עצמו מפסיק להיות האויב וראוי להרפות את הרגשות השליליים כלפיו. את מקומו של האדם תופסת כעת השנאה.

זקנה מכה באמצעות מקל

זקנה מכה באמצעות מקל

אלא שגם בשנאה אין לראות את המקור הראשוני של הכאב, לפי שאנטידווה. העולם כולו הוא שרשרת אינסופית של סיבות ותולדות, סיבות ותולדות. את המקל שפגע בי הפעיל האדם, את האדם עצמו הניעה השנאה, השנאה בתורה התעוררה מתוך המפגש שבין אותו אדם וביני וכן הלאה. לאף אחד מהגורמים הללו אין בחירה משל עצמו, לפי שאנטידווה, שכן כל אחד מהם מופעל מכוח סיבות שקדמו לו. יוצא מכך שבפועל, אי אפשר בכלל ללכת עד הסוף. אין נקודה בזמן או במרחב שעליה אני יכול להצביע ולהגיד "זהו המקור לסבל שלי," ואין על מי לכעוס.

להמשיך לקרוא

סיפור בנאלי

כבר יותר מחודש שאני הולך ברחוב ואנשים מסתכלים עליי במבט מוזר. טוב, לפעמים זה לא ברחוב וברוב המקרים לא מדובר בסתם אנשים. מדובר בחברים או חברות, ששאלו אותי ממש לפני רגע בטון מלא ציפייה, "נו, אז איך היה בהודו?" התשובה שלה הם זוכים, בזה אחר זה, היא אנחה ארוכה וקורעת לב, מן הסוג שגורם לבודהיסט הממוצע ברחוב להציע לך טישו ולטפוח קלות על כתפך. היו רגעים נחמדים ושלווים, אני מודה, אבל בטיול האחרון הצטרפתי לאותה קבוצה לא מבוטלת של אנשים, שאינם מסוגלים אלא לראות את המצוקה הרבה וחוסר הצדק בתת-היבשת הזו.

לתאר את העוני וקשיי היומיום שרואים בערים הגדולות או ברכבת יהיה בנאלי. לספר על העושר העצום של כמה מאזרחי הודו, המהווה קונטרסט מסנוור לחייו של נהג ריקשה, יהיה אולי פחות בנאלי. אולם, אי-שוויון כלכלי וחברתי הוא הרי נחלת העולם שלנו עוד מימים ללא ראשית. מה שעורר בי יותר מכל תחושה של כאב (או חמלה או סלידה – הכל צף שם יחד בעירבוביה) היתה תמונה קטנה אחת ולא חריגה: אדם כבן ארבעים ליד תחנת הרכבת בעיר מטְהוּרה שבאוּטר פּרַדֶש. הוא נראה לי אמיד ומשכיל, לבש בגדים מחוייטים, על עיניו נחו משקפי זהב ובידו מזוודה. אלא שאת הדרך אל התחנה הוא עשה על ארבע, רכון על הקרקע המזוהמת. כנראה חלה בפוליו כשהיה קטן.

לשבריר שנייה ניצתה בי ההכרה, שאמנם בקרוב לא אראה את החבר ההודי הזה יותר, אבל הוא עוד יאלץ להמשיך ולזחול את דרכו ממקום למקום למשך שארית חייו. ובאותה העת ממש חשתי הקלה גדולה: יש לי רגליים, אני יכול ללכת.

תחנת רכבת בהודו

הבודהיזם מלמד אותנו הרבה מאוד על הצער שבחיים ומצביע על כך שגם בחוויות המהנות – אוכל טעים, התאהבות, טיול קסום במדבר – טמון הזרע של חוסר הסיפוק. אבל כנגד המודעות לכאב שבעולם, הבודהה מבקש מאיתנו ללמוד להעריך את הייחודיות הנדירה של חיינו. הערכה לחיים שלנו היא תנאי ראשון להתקדמות בדרך הרוחנית ובלעדיה איננו יכולים למצות את הפוטנציאל שלנו להיות מאושרים באמת.

להמשיך לקרוא